סרט צילום ערבי

הוא מצלם פורטרים של נכסי תרבות מצריים כעומר שריף ונגיב מחפוז, לצד סלבס בינלאומיים כסטינג ופאולו קואלו, אמניות מצליחות ממוצא ערבי כמו שירין נשאט וטרייסי אמין, לצד איקונות תרבות קאמפ כרוזי דה-פלמה, ג'ון ווטרס, ז'אן פול גוטייה ועוד רבים, גאים וטובים. הצלם המצרי יוסף נביל משלב דימויי תרבות פופ עם אסתטיקה של סרט ערבי צבעוני ומסוגנן, לכדי אמירה חזותית ייחודית. כעת תערוכה שלו בגלריה “the third line” בדובאי מאפשרת לגולשים הישראלים להתוודע אליו דרך הרשת.

גם אם הוא אינו החשוב שבצלמים העכשווים הפועלים במזרח התיכון, נביל הוא בהחלט אחד מהשמות הבולטים בסצינת הגלריות של חצי האי הערבי. זו סצינה מתפתחת שיש בה, לטוב ולרע, סממנים מערביים ומסחריים לכל דבר ושבמידה רבה פועלת כיקום מקביל לצידה של סצינות האמנות האמריקאית והאירופית.

נביל הוא דוגמא מרתקת לצלם מזרח תיכוני עכשווי - ספק ערבי, ספק מערבי. הוא יוצר צילומים רוויים באקזוטיקה, מיניות, ונוסטלגיה ערבית, אבל פועל מתוך חינוך מערבי. הוא לא אנונימי לחלוטין בארה"ב ואירופה - ואפילו קיבל מילגה ממשרד התרבות הצרפתי למשך מספר שנים - אבל עיקר תשומת הלב התקשורתית מגיעה אליו מהמזרח התיכון. אחד מהפרטים הלוהטים יותר מהביוגרפיה שלו, הוא עבודתו כאסיסטנט לצידו של הצלם, הסלב ובמאי הקליפים הפרובוקטיבי דיוויד לה-שאפל. בדומה ללה-שאפל, נוטה נביל לצילום סלבס, אנשי תרבות, דיוות, ודמויות עם מקדם הומואירוטיות גבוה במיוחד.

למרות שניתן לזהות מידה של דמיון בינו לבין לה שאפל, יש לנביל סגנון עבודה ייחודי, מזוהה ועיקבי, המושפע מהזוהר והקיטש של הקולנוע המצרי מאמצע המאה ה-20. "אני מניח שלגדול בקהיר, עיר משמעותית לקולנוע הערבי, ולראות הרבה סרטים, פוסטרים של סרטים ופורטרטים של כוכבי קולנוע שנצבעו ביד, זה מקור השפעה מאוד גדול על העבודות שלי", הוא מספר בראיון אינטרנטי עימו. "הצבעוניות של העבודות שלי באה ממצרים".

את המראה הרטרואי והנוסטלגי הוא משיג בטכניקה ישנה, שהיתה פופולרית מאוד במצרים בתקופה בה גדל - צביעת תצלומי שחור לבן. למרות זאת הצילום של נביל פועל בטונים נמוכים ביחס לסצינות המבויימות הצבעוניות, האקסטרווגנטיות והפטישיסטיות של לה-שאפל. הוא יוצר גם צילומים אינטימיים יותר ומכוון בעיקר לפורטרטים ופורטרטים עצמיים. "הפורטרטים העצמיים שלי הם החלק הכי חושפני ביצירה שלי", הוא אומר. "הם עוסקים במערכת יחסים שלי עם עצמי ועם החיים".

"אני מצלם את עצמי בערים שונות בעולם, שבכל אחת מהם הרגשתי כמו תייר שנמצא לזמן קצוב ונאלץ לעזוב בסופו של דבר", הוא מספר. "זה תמצות של התחושה הקיומית שלי: להגיע למקום שאתה לא שייך אליו, הוא לא הבית שלך, ואז אתה נאלץ לעזוב אותו".

למרות זאת הוא מצהיר על שייכות למולדתו: "אני מצרי, ואני לא מצליח ממש לחיות במקום אחר. מצד שני אני גם לא מצליח להשאר במצרים זמן ממושך, אני נאלץ להסתובב הרבה בעולם בגלל הצילום. להיות אמן במצרים דומה ללהיות אמן בכל מקום אחר בעולם- לא קל. לצערי, בניגוד למקומות אחרים בעולם, אמנים כמוני לא מפתחים יחסים עם משרד התרבות המצרי."

בדיוק כמוהו, המצולמים של נביל הם לעיתים קרובות דמויות שחיות בין הקטבים של מזרח-מערב: אמניות ערביות-מערביות, אלו המוזכרות למעלה ואחרות, כמו מונה חאתום למשל. בתחומי האזוטריה ניתן למצוא את סלים קשיוש, שחקן צרפתי ממוצא ערבי, שהרפרטואר שלו כולל בעיקר דמויות הומואיות. כעת הוא משחק בהצגת תיאטרון צרפתית דמות של מחבל פלסטיני המקיים רומן עם גבר ישראלי. דמות קצה נוספת היא נטשה אטלס, זמרת בלגית ממוצא ערבי שמשלבת מוזיקה צפון אפריקאית והיפ-הופ. אטלס מגדירה את עצמה כ"רצועת עזה אנושית". בהיותה קרועה בין מזרח ומערב, היא הואשמה שיש בה דם יהודי. בתגובה ענתה שיהודים הם חלק בלתי נפרד מהחברה הערבית.

גם עם המצולמים הוא עובד בדרך פחות שגרתית. הוא נוהג לקיים איתם פגישה ממושכת ללא המצלמה, וביום הצילום עצמו הוא מבקש מהם לבוא בפנים נקיות מאיפור. למרות התחושה המסוגננת בצילומים מתברר שהוא מבקש מהמצולמים להתנהג טבעי ככל האפשר. הצילום עצמו לרוב די מהיר, ויכול לארוך לפעמים רבע שעה. הוא עובד עם מצלמה אנלוגית וסרט שחור לבן. את הצבע, כאמור, הוא מוסיף אחרי ההדפסה, ובאופן סיזיפי למדי הוא צובע את ההדפסים ביד במשך שלושה ימים.

אתה מצלם הרבה פורטרטים של דיוות מצריות, לא מוכרות מחוץ לספירה המקומית, איך זה מתיישב עם הרצון שלך לפנות לקהל מערבי?

"אני אוהב דמויות שמשדרות עצמה, בפרט נשים. פרפורמריות כמו פיפי עבדו (רקדנית בטן ושחקנית מצרית – מ.ו), יוסרה (שחקנית וזמרת מצרית – מ.ו), נטשה אטלס, רוזי דה פלמה, ואמניות כמו שירין נשאט, מרינה אברמוביץ', גאדה אמר וטרייסי אמין נותנות לי השראה. כשאני פונה לצלם מישהו, אני לא חושב איך יבינו את זה במזרח או במערב. אני לא רוצה שהצופים שלי יבססו את החוויה שלהם על ההיכרות שלהם עם הדמות המצולמת. אני מאמין שעבודה טובה היא עבודה שיש לה יכולת להתקיים בלי קשר לזהות של המצולם".

איך השפיעה עליך העבודה עם לה-שאפל?

"עבדתי עם לה-שאפל בתחילת שנות ה-90. נפגשנו במצרים, הייתי אסיסטנט בצילומים שלו שם ומאוחר יותר נסעתי לניו-יורק לעבוד איתו. הוא היה פחות מפורסם משהוא היום, והרבה דברים שהוא שאף לעשות קורים לו בשנים האחרונות. אני מאושר בשבילו, יש לי הרבה כבוד אליו ברמה האישית והמקצועית. הוא תמיד עודד אותי ללכת עם האמנות שלי, שהיתה לדעתו בוגרת מאוד ביחס לגילי: הייתי רק בן 19 כשעבדתי איתו. הוא היה לוקח אותי למקומות שהיו מוזרים מאוד בשבילי אז, היינו מדברים עם כל מיני נשים, ובדרך חזרה הביתה הוא היה מגלה לי שכולן היו בעצם גברים. הוא פתח עולם לי עולם חדש".

אלא שהמיניות הגלומה בצילומים שלו אינה בהרכח השראה שקיבל מהחווייה הבוהמיינית בניו-יורק לצד לה שאפל. הרבה מהארוטיקה שחווה מקורה בבית: "גדלתי במצרים שונה מהמצרים של היום. אנשים היו הרבה יותר פתוחים לפני 25 שנים. היה הרבה יותר נורמטיבי להרגיש ולהראות סקסי. עכשיו זה הופך להיות מאוד נדיר. העבודות שלי הן געגוע למצרים שגדלתי בה".

לסיכום, איך לא, לנביל יש בהחלט מה להגיד על היחסים במזרח התיכון: "כמי שגדל במצרים, אני בטוח שיוזמת השלום של סאדאת היתה מאוד נבונה. הבחור היה כמעט נביא. הוא ידע שמישהו צריך להתחיל את תהליך השלום, והיה ראשון מהעולם הערבי לעשות את זה. כשמסתכלים על ההיסטוריה העקובה מדם של מדינות אירופה, ועל האיחוד האירופי היום, אפשר להבין ששלום יכול לקרות גם פה".

"ברגע שתהיה מדינה פלסטינית שמכבדים את גבולותיה, ובעית ירושלים תפתר, זה יהיה אפשרי. ואגב, לדעתי ירושלים צריכה להיות בשליטה בינלאומית. הבעיה הישראלית-פלסטינית משפיעה על העולם כולו באופן עקיף. אני מתנגד לדעה הרווחת שזה מאבק בין שתי דתות. אני רואה את זה כמאבק פוליטי בלבד. ליהודים החיים במצרים לא היו מעולם בעיות, והאסלאם מכיר ביהדות. אנחנו תמיד אומרים במצרים שהיהודים והמוסלמים הם בני-דודים".