מעבר לשם המבריק, סינמטיק אורקסטרה זה קונספט. מעטים ההרכבים שנותרו בנינג'ה טיון, לייבל שהמילה קונספט חקוקה על מסיכת הנינג'ה שלו, שעוד נותרו כאלו. כולל הרכב הבית קולדקאט. סינמטיק נותרו אניגמה מוסיקלית בעולם בו קשה אמנם להיות אנונימי, אבל הכי קשה להישאר מסתורי. ג'ייסון סווינסקו, שאת תקופת לימודי האמנות שלו העביר במסגרת להקת ג'אז-Fאנק ותיקלוטים במסיבות ובתחנות הרדיו הפיראטיות הפופולריות של תחילת הניינטיז, כנראה הצליח לזכור משהו מהקורסים באוניברסיטה. הוא עדיין מתקיים בעולם ערכי די מוזר למציאות העכשווית, בו הרעיון והקונספט הם האספקטים החשובים ביותר. לאור אלבומם האחרון, לעיתים קרובות נראה שהם גם האספקטים היחידים בעבודתם. סווינסקו הצליח להגיע להישג חשוב בשני תקליטים בלבד - להפוך את סינמטיק אורקסטרה מרעיון מופשט לקונספט מהודק - מכונה חצי אנושית, שיוצרת אמנות.
הדבר היחידי השנוי במחלוקת בשני האלבומים הקודמים של סינמטיק הוא הוויכוח מי מהם טוב יותר. רבים הולכים ובצדק על "Motion", אלבום הבכורה מ-99', שנתן נוגרה ליותר מדי סגנונות שאימצו את המילה ג'אז לידם. אני דווקא קיבלתי את הדפקה מהשני, דאבל באס לפנים. גם פריטת הקונטרה-באס ששלטה בו וגם פונטלה באס, שכיכבה בו ומאז היא מרוממת את רוחי בימים בהם אין מרגוע. וכולנו יודעים שיש יותר מדי מאלו. תחת הנחת העבודה הזו, כש-"Ma Fleur", האלבום החדש של סינמטיק, הגיע לידיים, זה היה ברור שקל, זה בטח לא הולך להיות. אבל כשאתה מגלה כי 11 השירים הופכים באיי-טיונס ל-99 קטעים שהוצמדו להם יחדיו, הקונספט מאיים להטביע אותך חי עוד לפני הצליל הראשון.
וכאן בעצם טמונה עיקר הבעיה עם אלבום שמעמיסים יותר מדי קונספט בשביל שיוכלו להיות מובן, נגיש - ואתם יודעים מה - אפילו מרתק. קשה לי להאמין שעוד נותרו אנשים שמסוגלים לשבת ולהקדיש עצמם לפעולה הפאסיבית של האזנה למוזיקה בבית. ו-"Ma Fleur" הוא תקליט של לבד בבית. לילה של כוכבים דולקים, מערכת עובדת על הווליום הזה שבא טוב עם הקירות הלבנים והדבר היחידי שעלול להציק לבועה, היא התחושה המגרדת הזו לסיגריה, שעוד נותרה טבועה בך מהימים הראשונים שהמוזיקה התחילה להתפשט מולך. הוא לא מרחם על ילדי הגן וגם לא על אלו שהם כבר מזמן לא ילדים, אבל עדיין מתרגשים מצלילים. זה תקליט קשה, ללא ספק הקשה ביותר מבין כל הפרויקטים השונים בהם השם סינמטיק הופיע, כולל הפסקול שחיברו לסרטו האילם של ז'יגה ורטוב "האיש עם מצלמת הקולנוע". וזה לא שהם פתאום התחילו לעשות הארד-קור.
האלבום מתחיל בכלל כמו קולדפליי, ובצעדי רז מתחיל להתעוות, תוך מסמוס מוחלט של ההבדלים בין נגינה חיה לדגימות, לתוך עולם כחול-סגול-כהה נורא שבו חיים להם - לא בכיף חלילה - האוטופיה הביירונית של הדר ופאר של מרחבי הטבע, והאימה האורוולית של חברה שאיבדה את צלם האינדיבדואל שבה, ונוהה אחר מה שמוצג בפניה כאופנתי ומאגניב. וזה לא אלבום מגניב. ממש לא. אם לומר את האמת, אני לא בטוח אם הוא טוב או רע, אבל זה ללא ספק אלבום שלא יכולים להישאר אליו אדישים. זה מין אלבום כזה שנמצא שמה, באזורים האלו שבהם מצב הרוח הוא לא הפקטור היחידי המכתיב ספורדית את מה הולכים לשמוע או לא. זה תקליט שהוא מצב רוח בעצמו, כזה שלעיתים אתה מבין אותו מזדהה וחווה משהו מהזיכוך הזה עליו תמיד דיברו בנוגע לאמנות ולעיתים, אתה לא מבין מה רוצים ממך. אשכרה ככה. אמנות מושגית. ועדיין, השם עצמו סינמטיק אורקסטרה הוא התמריץ הגדול ביותר להיכנס לעולם המופלא המתעתע והתובעני של "Ma Fleur".
סינמטיק אורקטרה, "Ma Fleur" (אמ.סי.איי/Ninja Tune)
מארקי פאנק
ובניגוד גמור לשאפתנות האמנותית הגבוהה אליה חותר סווינסקו בכל פרויקט, מאני מארק (מארק נישיטה), הקלידן הסופר פ'אנקי של הביסטי בויז, שם לראשונה את הקלידים בצד ולוקח גיטרה ליד. "Brand New by Tomorrow ", האלבום החדש שלו, נשמע כמו בוטלג של ג'ון לנון שעבר עריכה דיגיטלית מחודשת. ממש ככה. מאני מארק שם את הצורך להישמע פ'אנקי גם בשירה שלו ומתפנה לשחרר את הרגש החוצה אולד סקול, בנאדם וגיטרה. אני מניח כי העובדה שהאלבום יוצא בלייבל של ג'ק ג'ונסון תרמה משהו למהלך הדרמטי והנכון הזה.
מאריו סי, המפיק האגדי של הביסטיז, שאוהב להשאיר את נקי, הפיק למארק את אחד מהאלבומים הכי חמודים (ואני מתכוון חמוד במובן הטוב, לא חמוד כמו אחד שלא היית שוכבת איתו בחיים, אלא כזה שהיית שמה לשמוע לפני, בזמן ואחרי מעשה האהבה). מארק לא מתכוון לשנות את העולם הוא בסך הכל בעניין של ג'אם טוב, לעשן איזה משהו טוב ולעשות מוזיקה לאנשים שאוהבים את אותם הדברים אבל לא בסדר הזה. שמיעה אחת עלולה לשנות לכם את הרגלי ההאזנה לימים הקרובים. איזה כיף.
מאני מארק, "Brand New by Tomorrow" (הליקון)