גיטרה לס פול, היא תמיד כבדה יותר. שקע בכתף מתקבע, אתה לומד עם הזמן איך לתמרן איתו. עם הזמן יהיה יותר קל (תתרגל למה שאין היא אומרת).
מי אתה?
בוא נוסיף לוגו של צורת "לב"? זה הרי שם משפחה שאפשר לשחק איתו בגרפיקה.
עם הזמן לא צריך קוריוזים.
עם הזמן יהיה יותר קל?
פתחו תחנות לאיתור קרובים.
****
צללית של מישהו, אחד. אוחז בגיטרה, מסתכל על הצלם. האם אתה באמת יודע שהוא מסתכל על המצלמה, על הצלם? אולי לא, הרי בצלליות אי אפשר לדעת לאן האישונים הולכים, אבל הם תופסים מצבים, הצלליות. האנשים של האישונים הלא מקובעים, תופסים מצבים יותר מכולם. סיפור יפה לשמוע מרחוק.
אתה לא צריך להיות בפנים בשביל זה. הוא לא צריך להיות בפנים בשביל זה.
(ומדברים, ומדברים, ומדברים).
****
צללית של מישהו מחזיק גיטרה.
כפתור מיתרים של גיטרה נפל בטעות, אבל לא חובר שוב. זה טוב שיש איזה משהו חסר בתמונה ("איך שמת לב לזה?"). זמר שלא יודעים מי זה, מדבר אליך בדרך הכי אמיתית. דרך המוזיקה, הטקסט. לחיצה עדינה, משחררת כפתור.
"יש אחד, עמיר לב", היית אומר, סופר שוב שלוש שניות, מחמם את עצמך כבר קדימה, על התשובה של זה שממולך.
(שלוש, שתיים, אחת).
"ההוא ששר את "זה כל הקסם?"
(לפעמים זה מגיע בשתיים)
"לא, זה לב אחר, אבל יש שם גם שיר עם 'קסם', בסוף".
הם תמיד נפלו אז, בתקופה ההיא. עוד לפני שנשמת, כבר הסברת; להסביר לפני המשפט הראשון זה דבר מעייף מאוד; אתה כבר אחרי התשובה הראשונית של זה שממולך.
****
"אז איך זה מתחבר להיות רוקר וגם מורה למתמטיקה?"
הטרוף שבשגרה הזאת, לא היה קיים אז.
(ומדברים, ומדברים, ומדברים).
****
עדת מאמינים, זה תמיד מתחיל ככה. אחרי זה, נחלת הכלל מגיעה ("לא מחליפה חולצה לקראת הסתיו?"), אבל גם נחלת הכלל, גם היא עדת מאמינים כאן. זה אליך באופן אישי, אבל לכולם. "אני אומר לך שאליי זה יותר", מישהו יגיד, אבל אי אפשר להשוות רגשות. אין תחרות מי מרגיש יותר.
נחלת הכלל, אם כך, היא יכולה להיות גם עדת מאמינים.
****
"אז איך זה לגור בצפון? רחוק מההתרחשויות?"
הטרוף שבשגרה הזאת, לא היה קיים אז.
(ומדברים, ומדברים, ומדברים).
****
"משבר התקליט השני", כבר דשתי בזה (ומדשדשים, ומדשדשים, ומדשדשים), מציאות על פי משפטים, דפוסי מחשבות הולכות על פיהם, בסדר, אבל תקליט שני שכולם חושבים שהוא הראשון, מה זה עושה לתקליט עצמו? ועוד יותר מזה: מה הוא יעשה לתקליט שיבוא אחריו?
תשובה במהופך - בוט רתוי דוע ישילש טילקת.
****
אני אוהב לשמוע אותו מדבר. כמו שהוא אוהב לשמוע את ההוא מדבר. שלושתנו היינו, באותו זמן, בתקופה טובה, וזה לא קורה (קרה) לנו הרבה.
****
"אתה בעצם מושפע מהכותב האמריקאי ההוא?"
הטרוף שבשגרה הזאת, לא היה קיים אז.
(ומדברים, ומדברים, ומדברים).
****
עם הזמן זה מתפתח, ואתה מכיר הכל - סדר שירים, שיר ירידה להדרן, עכשיו הוא מאבד את החיים שלו בשש שעות (עכשיו הוא שואל את עצמו אם להוסיף את השורה הזאת. עכשיו הוא מוסיף אותה בלי לשאול את עצמו. עכשיו בכלל לא), לבד עם בסיסט, עכשיו אתה מזהה מישהי שהייתה בהופעה הקודמת (והקודמת, והקודמת, והקודמת), טאפינג ביד שמאל בערב ראש השנה, עכשיו הסולו שמרים כל גג של כל בנין שהוא, עכשיו הלחיצה על הפדל
בגרסת ההופעה. מסכן אריה - זה אפילו לא יום עצוב כמו שחשבו. אין לזה הקדמה, וגם אחרי זה, כלום. אמיתי.
****
הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל.
הכי מוזר שהתהלכתי חופשי בלי פיקוח בעולם הזה תחת מחשבה שיש בכלל כזה קוסם.
****
צללית של מישהו, אחד. אוחז בגיטרה, מסתכל על הצלם, אל המאזין. הוא לא יודע איך ייצא, אבל הוא מגיע איך שהוא, בשביל עצמו. אחרי זה, מי שבא, בא; "אני את השיר שלי כתבתי, עכשיו זה הצלם כותב את השיר שלו על השיר", יאמר שנים אחרי זה.
גג ברחוב מאז"ה, חזרות במשך שבועיים. אתה רואה אותה ברחוב נחמני, אתה רואה אותם.
הטרוף שבשגרה הזאת, לא צריך קוסם בשביל זה.
עמיר לב,"עמיר לב", 1995 (NMC)
צילום: רונן ללנה
עיצוב גרפי: רועי אבנטוב, רענן אליזוב
עוד בוואלה! NEWS
