באחד מימיה החשובים של המדינה מוצא עצמו אוהד הפוליטיקה משועמם עד מוות. נכון שמסקנות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הפתיעו בניסוחן הבוטה, אבל מי שבילה שעות ארוכות (מאד) אתמול בערב בצפייה בערוצים המובילים, והתעמק בתוכן הממשי ולא במספר הפעמים בהן השתמשו חברי הוועדה בנגזרת של שורש כ.ש.ל הבין שתכל'ס אין בדו"ח כמעט שום דבר מפתיע. אולמרט אמנם כבר מזדרז להפנות, באמצעות מקורביו ולוחשי הסתרים שלו, אצבע מאשימה כלפי חלוץ, שכבר פרש ולכן קל מאד לזרוק אותו מראש ההר ככפרה, ופרץ סימן במרקר צהוב כל שביב ניסוח חיובי הנוגע אליו - אבל שלושת האישים הללו ידעו הרבה לפני חשיפת ערוץ 10 ביום שישי שהדו"ח עומד להכות בראשם כמו פגז חיזבאללה במארב צה"לי.
למרבה המזל, בחינה של הסיקור הטלוויזיוני של יום אתמול אינה כוללת עיסוק בדברים כשלעצמם, אלא רק באופן הצגתם באמצעי התקשורת. אין ספק שהמציאות הישראלית, המטילה על ראשי מערכות החדשות סופות טורנדו מדיניות מדי שבוע, הפכה את העושים במלאכה למיומנים מאד. כה מיומנים, עד שקשה להבדיל בין הערוצים השונים. בשלושת הערוצים אמרו את אותם דברים, הקרינו את אותן כתבות, והשר רוני בר און הגדיל את הבלבול כשאץ לו מאולפן ערוץ 2 היישר אל אולפן ערוץ 1.
הסיקור, כמו תוכן הדו"ח, מוכר, משמים ומיובש. כבר החל מ-16:00 דשנו במה יגיד, ומי יגיב, ומה המסקנה, מכל זווית אפשרית. מה אומרים על חלוץ (אוי ואבוי, מיקי מגניבה פיהוק), איך יושפע התהליך המדיני מול הפלסטינים (דיברו על זה ב-18:00, סוקניק משתעל נמרצות) ומי יעמוד בראש אחרי שוך הקרבות (זהו, אפילו חיים יבין מנמנם). כולם מסקרים את אותם דברים: התגובה ברחוב, התגובה בעולם הערבי, הסיקור הזר. כולם מצטופפים מחוץ למשרד ראש הממשלה, ערוצים 2 ו-10 מקרינים באותן שניות את תגובת ראש הממשלה שצולמה מראש, ומעלים חשד לתיאום (ערוץ 1 נאלץ לפתוח עם תגובת אולמרט מספר דקות מאוחר יותר).
בדרך כלל במצבים כאלה נמדדים האולפנים בשמות שהצליחו להביא לאולפן, אבל אתמול, גם מבחינה זו, תיאום מוחלט. הפרשנים והמרואיינים אומרים את אותם דברים בכל הערוצים: אנשי קדימה תומכים בפומבי באולמרט ומתנגדים לבחירות (ומאחורי המצלמות, ממתיקים לנו בכל הערוצים סוד שמור, כבר מודים שייאלץ להתפטר). אנשי הימין והשמאל באופוזיציה מתאחדים לערב אחד בקריאה ש"כך אי אפשר יותר". לימור לבנת אפילו מעזה לצטט בערוץ 1 דברים שאמר אחד מפרשני ערוץ 10 שעה קודם, למי שפספס, ופרס בשני ראיונות חוזר על המילים של עצמו. רק יעקב, שנמאס לו פתאום, צועק בחוסר אונים "הרי אלו הדברים הכי שחוקים שאפשר להגיד". צודק, אלא שגם הוא מלהג היפנוטית את כל מה שנאמר בשעות האחרונות.
גמגמו את המערכה למוות
הבדלים קטנים בין הערוצים מגלים רק טיפה יותר: ערוץ 2 בוחר לפתוח את מהדורת החדשות החשובה ביותר בתגובת אנשי קדימה, ולא מזמין אנשי אופוזיציה. ערוץ 10 פותח עם בום ביקורתי, כיאה למעמדו כילד הרע. ערוץ 1, כאמור, פותח בלית ברירה עם תגובת אולמרט. כך, עם רוממה מחוץ לתחרות, מציב עצמו ערוץ 2 כסמל הממלכתיות מול הצעירים הפרועים מעבר לכביש. לא היינו צריכים את מלחמת לבנון השנייה בשביל לדעת את זה, ןבטח שלא היה צורך בשש שעות שידור כפול שלושה ערוצים.
אכן, המערכות מקצועיות ולמדו את החומר, ובמקרה הזה למהדורות המרכזיות היה המון זמן להתכונן, כמעט שלוש שעות. כמו צה"ל וראשי המדינה. אנשים מקצועיים מאד, שהיו להם שש שנים להתכונן, ובסוף גמגמו את המערכה למוות. כשכולם מגמגמים באותה שפה, אין פלא שאף אחד לא מצליח להזיז שינוי כאן. בפתיחת המלחמה תמכנו, לנחרצות הוועדה הרענו, מול הסיקור ישבנו מלאי ציפייה. כולם נהנו מהקונצנזוס הציבורי, אז איך זה שכולם, בקונפורמיזם ובאחדות, נכשלו כאן?
דו"ח ועדת וינוגרד, סיקור המהדורות המיוחדות בערוצים 1, 2 ו-10