ידיעות אמריקה

לא רוצה לשמוע כבר על שנות השבעים. "בשנות השבעים הסקס, הסמים והרוקנרול שלטו ברחובות", "בשנות השבעים היתה אמנות אוונגארדית-קונספטואלית בניו-יורק", "היום ניו-יורק הפכה לעיר מתונה וממוסדת. לא כמו בשנות השבעים". חלאס! טוב? בשנות השבעים גם היה ימבה פשע, איידס, שלא לדבר על בעיות מיזוג באמצע החום והלחות של יולי-אוגוסט. וחוץ מזה, גם עכשיו טוב לי בעיר כמו שהיא.

עצבני ממשפטי הסרק האלה שנזרקים מסביבי לאוויר מפעם לפעם, יצאתי לסיבוב בעקבות ג'ים פאוור, הידוע יותר בכינוי שהדביק לו מגזין ה"וילאג' ווייס' (Village Voice) - "איש המוזאיקה". לכל עיר יש את התמהונים שלה, ואתם בטח מבינים לבד שלניו-יורק לא חסר כאלה. יומיים אחרי שהתוודעתי ל"איש העורב" שמסתובב במנהטן לבוש שחורים וקורא קריאות עורב שיכולות להעיר אפילו את הקריירה של צ'בי צ'ייס משנתה, קראתי באינטרנט על מותו של מאיר "תהיה לי בריא" כהן, ששלט על מתחם שנקין-בלפור. נהיה לי עצוב. חשבתי ביני לביני שהגיע הזמן למצוא לי אגדה אורבנית חדשה. "איש המוזאיקה" נשמע לי כמו אופציה לא רעה בכלל.

פאוור, יליד אירלנד, עבר לעיר בשנת 1959 כשהוא בן 13, והתגורר יחד עם משפחתו בשכונת ריצ'מונד הילס שבקוווינס. המפנה בחייו של פאוור היה תקופת שירותו במלחמת וייאטנם, שהשפיעה עליו קשות, כמו רבים אחרים בני דורו. פאוור חזר לניו-יורק, וקבע את מושבו החדש באיסט וילאג', מקום שהפך לבית מאז אותה שנה, מקום בו הפך פאוור לאושייה אורבנית ממדרגה ראשונה.

את טביעת ידו הראשונה על השכונה הניח פאוור ב-1985 כשיצר את המוזאיקה הראשונה שלו על עמוד תאורה מול מלון "סט. מארקס". המוזאיקה הראשונה של פאוור, אותה יצר משברי בקבוקים וכלים שמצא ברחוב, היתה יריית הפתיחה לנתיב המוזאיקות שלו שמתחיל על רחוב 8 וברודוויי, ומתפרש מזרחה דרך סט. מארקס פלייס לאורך 20 מייל תמימים. בשנת 1988 החליטה העירייה לאפשר לפאוור להמשיך וליצור למשך שנה נוספת אחת בלבד, עובדה שלא מנעה מהאיש להמשיך לפסל גם אחרי השנה הזו בצורה לא חוקית למעשה עוד 67 עבודות אורבניות מחתרתיות הפזורות ברחבי העיר, המהוות את יצירת האמנות המחתרתית הגדולה ביותר של העיר ניו-יורק.

פאוור זכה בשנת 2004 להיכנס להיכל התהילה של ניו-יורק, אך למרות זאת מוצא את עצמו, לפעמים מבחירה, מתגורר על שפות המדרכה באיסט וילאג' יחד עם כלבתו הנאמנה וחברתו הטובה ביותר, ג'סי ג'יין. כשנשאל לאחרונה מדוע חזר לגור ברחוב, אמר: "המקום האחרון שגרתי בו היה קצת מבולגן מדי. אני לא רוצה שהכלבה שלי תגדל בסביבה של אנשים שצועקים סביב השעון".

אבל לפאוור, כך נדמה, לא ממש מפריע לגור באוהל ברחוב. "כאן אני יכול לעבוד מהבית, וחברים יכולים לקפוץ לבקר אותי בכל שעה", הוא אומר. החזון של ג'ים הוא לייסד באיסט וילאג' קולוניה של אמנים, שייצרו אמנות ויתנו ביטוי לחופש שלהם בכל דרך אפשרית ובכל מקום בשכונה. המודל שלו הוא וודסטוק באפ-סטייט, בה התגורר לאחר המלחמה. הפריחה האמנותית של וודסטוק בשנות השישים והשבעים וגם היום, היא ההשראה של ג'ו, אך הלב האמיתי שוכן לדעתו בשולי הכרך הסואן - "האיסט וילאג' הוא אמיתי הרבה יותר מוודסטוק עצמה".

וכאן מגיע אולי הקאץ' בהגדרתו של ג'ו למה אמיתי ומה לא. כמו באמנות, גם בחיים הכל תלוי בעיני המתבונן. ההומלס הכי שלם עם הסטטוס החברתי שלו בניו יורק, הצהיר במפתיע שהמקום שהוא הכי אוהב להעביר בו זמן חופשי (כן, גם להומלסים יש מה שנקרא "זמן חופשי") היא הרשת שהכי אוהבים להשמיץ בעיר - "סטארבאקס". "אני גאה לומר שסטארבאקס זה מקום הבילוי המועדף עלי", אמר בראיון לא מזמן. "החנויות האלה הם קהילה שלמה. הם מכניסים לחנות כל אחד, נותנים להומלסים הנחות על קפה, ומחלקים בייגלים חינם. אני אומר לך, סטארבאקס אסטור פלייס שולט!".

ואם איש המוזאיקה אומר, איש המוזאיקה בטח יודע. לשמחת הקוראים בוב דילן, נורה ג'ונס, פול מקארטני, ריי צ'ארלס ואביב גפן.