איפה הבושה?

"במאזן הביניים הבה נודה כי אחרי כל הדיבורים על ראש ממשלה ושר ביטחון חסרי ניסיון, עורך הדין הממולח ומנהיג הפועלים הנמרץ עושים לגנרלים בית ספר באיך לנהל מבצע בנחישות ובאופן אינטליגנטי." (עיתונאי אופטימי, ימי הזוהר: לבנון 2006)

ההמתנה, המהומה, המתח לקראת פרסום דו"ח וועדת וינוגרד - היה אחד המחזות המשעשעים ביותר בעת האחרונה. מדובר בריטואל הקבוע של דקלום המובן בטון הפומפוזי ביותר: הרי אין שום דבר שתאמר הוועדה שאדם סביר בישראל לא יכול היה להבין בזמן המלחמה, ובוודאי מיד אחריה. כולם יכלו לראות (לו רצו) שאיש לא הרהר בנחיצות המלחמה- ולו מהעובדה שהיא התחילה כמה שעות אחרי החטיפה. כולם יכלו לראות (לו רצו) שהמלחמה נוהלה בגחמנות חובבנית, כולם יכלו לראות (ולא רצו) שהמטרות התחלפו מדי יומיים, וכולם יכלו להבין (ולא הבינו) שביום האחרון שיגרו פרץ ואולמרט חיילים צעירים אל מותם בזמן שסופו של המשחק כבר היה ידוע.

אחריותם של פרץ ואולמרט היא גדולה. ואולם כרגיל בישראל הזרקורים מופנים לזוטות ועניינים פרסונלים זניחים בעוד השאלות הקשות לא נשאלות. אין חשבון נפש, אין דיון מהותי, אין מאמץ לפענח את המכניזם של החברה הישראלית. יש רק צליבה של כמה פוליטיקאים שעליהם נטיל את החטא כולו כדי למרק את מצפוננו. האמת היא שזה לא משנה אם במקום פרץ היה יושב בקריה שר ביטחון בעל עבר עשיר. ישב אחד כזה במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה (הוא אמר שאם רק נסלק את ערפאת הכל יהיה בסדר, עכשיו מתגעגעים אליו) האם התוצאות היו טובות יותר?

הרי אולמרט ופרץ לא היו לבדם. אליהם חברו הצבא, המוסד, הממסד הביטחוני, המערכת הפוליטית ובעיקר – כל התקשורת הישראלית.

כולם צידדו בצעדיהם בשבועיים הראשונים למלחמה. כולם תיארו בהתפעמות את הנחישות האולמרטית את הקשיחות הפרצית את העוצמה הישראלית. רק מעטים העזו לפקפק. לשאול איזו שאלה או שתיים. יש כאלה, תמימים שכמותם, שעדיין סבורים שזהו תפקידה של התקשורת.

יותר ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון 2006 היא הביזיון הגדול ביותר בתולדות התקשורת הישראלית. בשנות ה-50-60-70 התקשורת הישראלית עדיין היתה חלק מהממסד הפוליטי ופעלה מתוך תחושה שעתידה של המדינה לוט בערפל. היא התגייסה בזמן מלחמות מתוך תחושת חירום אמיתית, ופעלה תחת צנזורה קשה, העדר תחרות (ערוץ טלוויזיה אחד), העדר מקורות מידע אלטרנטיביים והעדר תחרות מבחוץ (כיוון שאזרחי ישראל לא היו חשופים לערוצי שידור זרים). לכן אולי ניתן להסביר את כישלונות התקשורת בימים ההם. והיום? אנחנו בעידן הגלובליזציה, תקשורת ההמונים, ריבוי מידע, c.n.n, וחיים בדמוקרטיה חזקה שבה חופש העיתונות קדוש.

אם כן מדוע בשנת 2006 התנהלה התקשורת הישראלית כאילו מדובר במלחמת העצמאות? התשובה נעוצה ברפלקס מותנה, שזורם בעורקיהם של רוב אנשי התקשורת. רובם, שביום-יום מגלים ביקורתיות מופלגת כלפי הבית הארור ברחוב כרמיה, מאבדים כל חוש ביקורתי בשעת "חירום", שעה שבה צריך לגבש את הקונצנזוס הישראלי. בשעות כאלה, יותר מאשר כעיתונאים, הם מתפקדים כלהקת מעודדות הקופצות באוויר לשמע הפצצה מוצלחת בבקעת הלבנון.

בלבנון 2006 שימשו ארי שביט, בן כספית וחבר מרעיהם כחצוצרנים של אולמרט. שום דבר יותר מזה. מלבד לתקוע בחצוצרות עבורו הם לא כתבו מילה אחת ראויה בכל ימי המלחמה. מאמריהם המבישים, נטולי שיקול הדעת - וכולם זוכרים את מאמרו המפורסם של שביט לקראת סוף המלחמה שדרש מבצע קרקעי - הם אות קלון לתקשורת הישראלית. היום כבר יש להם המון ביקורת.

אפשר לתהות: מדוע עיתונאים אף פעם לא משלמים מחיר בגלל טעויות חמורות בשיקול הדעת? אולי כי עוד לא הבנו שלפעמים עיתונאים מחוללים נזק רב יותר מפוליטיקאים. מישהו מעלה בדעתו שהמלחמה הזו היתה נגררת ל-33 יום לו אחרי שבוע חלק גדול מהעיתונאים היו מציגים לאולמרט ופרץ כמה שאלות קשות?

זו משוואה קשה ואכזרית אבל כדאי מאד לבחון אותה: לו התקשורת הישראלית היתה מפקפקת קצ ת בזמן אמת, פחות אנשים היו מתים לשווא. כיוון שהזחיחות של אולמרט ופרץ, התחושה שהם יכולים לעשות כל דבר, נבעה מהתחושה שממילא אין ביקורת, ממילא המדינה כולה איתם בתוך הטנק.

המלחמה הזו לא היתה מלחמה קיומית. אפשר היה להבין זאת מהשנייה הראשונה. העובדה שעיתונאים מתלהמים מסוג של שביט וכספית הציגו אותה כ"מלחמת העצמאות השנייה" נובעת מהסימביוזה בין התקשרות לשלטון בעתות "חירום" (וגם) מפחדנות, מהשעייתו המכוונת של כל הרהור ביקורתי, ומרצון חנפני של עיתונאים "לדבר" את קול ההמון המתלהם בזמן חירום. כולם רוצים להיות פופולאריים, גם עיתונאים.

כל התקשורת הישראלית כשלה במלחמה הזו. ואולם בניגוד לפוליטיקאים התקשורת, כהרגלה, לא מנהלת חשבון נפש בנושא. להפך, אחרי המלחמה, היה איזה דיון שבו הרהיבו עוז פרשנים צבאיים והאשימו את התקשורת בעודף ביקורתיות. זה פחות או יותר כמו להאשים את סטלין בהומניזם.

וכאן בדיוק מגיע השלב האחרון, והמבריק ביותר, של מפגן הצביעות המכוער הזה: אותם עיתונאים ופרשנים מתלהמים שסחפו את החברה הישראלית לצידוד עיוור במלחמה (בראש ובראשונה שביט וכספית וגם רוני דניאל, בן ישי והיד עוד נטויה) עומדים היום וללא כל בושה מתלהמים כנגד ההנהגה, מאשימים את אולמרט בניהול כושל, בחובבנות, בעיוורון. ויכול אדם מין היישוב לתהות בדיוק בנקודה זו: ריבונו של עולם רבותי, איפה העיוורון שלכם? החובבנות שלכם? חשבון הנפש שלכם? מדוע לא שאלתם את השאלות הקריטיות בזמן שעוד היה אפשר להציל חלק מהמתים?

כל "הלקחים" מהמלחמה הזו הם סיפור ידוע מראש. כיוון שלא נערך חשבון נפש בדבר האופן שבו החברה הישראלית פועלת בשעת "חירום", בדבר הסימביוזה המוחלטת בין התקשורת והשלטון, סביר מאד שאותו ריטואל בדיוק יקרה במבצע הקרוב. כמו תמיד התקשורת תתקע בחצוצרות, תגייס את העם, תשווה כל מבצעון ל"קרב ווטרלו", תיצוק שמן על ידי המנהיגים האמיצים, וברגע שיתברר הכישלון תפקיר אותם לגורלם, ותצליף בהם עד שצלקות יסתירו את עורם.

לו לעיתונאים ופרשנים מסוימים היתה מעט בושה הם לא היו מעזים להרים את עטיהם או לפעור את פיהם היום. במקום זה הם היו קופצים לארכיונים של העיתונים והטלוויזיה, יושבים שם יום או יומיים, קוראים וצופים בדברי ההתלהמות שבהם הלעיטו את צרכניהם בימי המלחמה. החברה הישראלית חייבת ללמוד לייצר מנגנון ביקורתי בזמן אמת, כזה שאיננו תלוי בתעמולה תקשורתית, קונצנזוס מזויף והאדרת מנהיגים למימדים נפוליאונים ברגע שערפל שדה הקרב מסתיר את קו הרקיע. זה יכול לחסוך בחיי אדם. ואין, ולא יהיה, שום דבר יותר קדוש מזה.