האמן 17: תמרה מסל

התערוכה הנוכחית של תמרה מסל (42) מגיעה לאחר נוכחות משמעותית בשדה האמנות הישראלית של שנות התשעים, והיעדרות, או היעלמות, בעשור האחרון. מסל חוזרת להציג את עבודותיה ב"מיני רטרוספקטיבה", כפי שהיא מכנה את תערוכת היחיד שלה, כחלק מפרוייקט "S-M-XL מבטים על זמן עבודה" לו שותפים סטודנטים להוראת אמנות, החוקרים תקופות בהתפתחותם של אמנים ישראלים מדורות שונים, כחלק מקורס גלריה אותו מנחה ואוצר האמן דודו וקשטיין. התערוכה מוצגת בגלריה של המכללה לאמנות וחינוך אקדמי אורנים הממוקמת סמוך לטבעון.

אמנות שאינה רפלקסיבית, שאין בה ביקורת עצמית, שמוותרת לעצמה.

אמנות שמערערת על המובן מעליו אבל לא מטיפה לצופה. כשאני רוצה להעריך עבודת אמנות של אחרים או אפילו שלי, אני קודם בודקת האם אני יכולה להגיד בפשטות: "זה מעניין אותי, זה מרגש אותי" ורק אח"כ אני מנסה להבין למה.

גברים מאומנים להתנהל בעולם שבחוץ. נשיות היא מורכבות, מבטים פנימה והחוצה לחילופין, פרטי וציבורי מתערבלים.

תל אביב היא מרכז תרבות. גרתי בה בבגרותי עד להולדת בני הבכור. רמת גן קרובה לתל אביב, אבל היתרון שלה שאין בה תל אביבים. יש בה אנשים אומרים שלום, שואלים לשלומך וממתינים לתשובה.

יש גם משהו שהוא לא אינטלקט ולא רגש, אלא הוויה, פעולה. אינטואיציה משלבת אינטלקט, רגש, הוויה ופעולה, ויוצרת סוג של ידע שקשה להצביע על מקורותיו.

שניהם משרתים האחד את השני, אבל המרכז צריך לשמור על עצמו שלא יהפוך רק לקליפה, כי מה שיש לפריפריה להגיד הוא לפעמים הרבה יותר מעניין. בסופו של דבר המרכז חייב באיזשהו שלב לנכס לעצמו את הכוחות שבפריפריה בשביל להתקיים וגם היוצר בפריפריה צריך להתקבל למרכז.

סך הכל, זה עניין של כבוד, של יחסי כוח, של טריטוריה: מי יבוא למי- המרכז לפריפריה, או הפריפריה למרכז.

אמנות פוליטית, למשל תיעוד אנשים סובלים בשטחים או חיילים ישראלים, מושכת אותי ודוחה אותי לסירוגין. המניפולטיביות שלה, הנטיה שלה לפלקטיות במקרים מסויימים או ל"פוליטיקלי קורקט" מרגיזות אותי. נדמה לי שהיא לא משנה את העולם למרות כוונותיה. אבל בכל אמנות טובה מסתתר או מתגלה גם מימד פוליטי.

הומניזם באמנות הישראלית. חזרה אל הפרטי, האישי, שאני קושרת למצב הפוליטי לפני רצח רבין, האמונה (שהתבדתה) שהשלום בפתח.

חיפוש אהבה וקבלה. מה שאתה אומר מעניין מישהו.

מה שאני מנסה להתמודד איתו באמנות, לחשוף ולהסתיר בו זמנית.

מרתק, מה שמניע ומפחיד כאחד, השתנות, מטמורפוזה.

בעוד כמה מאות שנים, בהנחה שהעולם יתקיים, ישבצו את שנת 2007 בתוך מסגרת הזמן של המהפכה התעשייתית שהחלה באמצע המאה ה-18, ואני עדיין לא יודעת מתי תסתיים. מה שיש לך לא מספיק, קנית טלוויזיה - היא כבר לא טובה, מחשב - הוא כבר לא טוב. תחושת חוסר סיפוק תמידי. מהם לעזאזל הכוחות המניעים אותנו - העולם, שהגענו לחיפוש הזה אחר טכנולוגיה אולטימטיבית, בתקווה שתביא לנו את הישועה.

רגע המצאת המצלמה מעניין אותי: הטכנולוגיה הייתה קיימת כבר קודם (הקמרה לוסידה והנייר הרגיש לאור), אבל רק בשלב מסוים בהיסטוריה נבנתה המצלמה, נקודת ציון בתהליך הסטורי, שאנחנו כרגע בשיאו.

יש גרעין של רעיון שעולה בזמן שטיפת כלים, לפני השינה, תוך כדי בהייה או משהו דומה. אני נוטה לצלם שוב ושוב את אותה סצנה. אני מבקרת נוקשה של עצמי - מבטלת המון צילומים בדרך. אני מסתכלת על כמה צילומים ביחד ומנסה לפענח את ההקשרים שנוצרים ביניהם.

המיקום המבודד של הגלריה באורנים, הרחק מהבמה המרכזית של האמנות הישראלית, ההתמודדות עם אוצרים שהם למעשה סטודנטים, וחוסר האפיל התקשורתי עשוי היה להרתיע אמנים רבים הכמהים לאור הזרקורים. גם למסל עצמה הוא לא קסם כשהוצע לה הרעיון לראשונה לפני מספר שנים.

כעת, מבוגרת ומפוכחת יותר, מסל מתענגת על התערוכה ומוצאת בה ערך מוסף שלא יכול היה להתרחש בעיר הגדולה: "בפתיחה נערך דיון מעמיק עם אנשי אורנים והוקרן סרט שצולם סביב הקמת התערוכה. הרגשתי סוג של חיבור שלא היה קורה בתל-אביב, וזה רק החלק החיצוני של הפרוייקט. הליבה היתה השיחה, הדיאלוג עם הסטודנטים, מישהו שבאמת מקשיב לך. כנראה שזאת תוצאה של המצב הסטודנטיאלי הזה של חקירה. יחסים עם אוצרים וגלריסטים הם מורכבים ומסובכים מאוד, לא נשאר מקום למהות. בניגוד ליחסי הכוחות האלה, מצאתי באורנים אנשים עם אופי אחר, לא נרקסיסטים, לא עסוקים בעצמם".

מסל עצמה סיימה לימודים במחלקה לאמנות אמנות בבצלאל בה היא מלמדת היום, ולדבריה היתה מהסטודנטים ש"נקטפו" ישר לאחר סיום הלימודים על ידי הגלריסטים וסומנה כאמנית מבטיחה. לאחר תקופת ההמראה היא דוממה מנוע, השתתקה. את המניעים היא משתדלת שלא לחשוף, מתוך תחושה שהם עדיין לא ברורים לה לחלוטין.

"זאת לא היתה היעלמות מכוונת, יש בי צער על זה. המשכתי ליצור בקצב איטי יותר. אני חושבת שזה קשור לאופי העבודות, אני קשה מאוד עם עצמי, פרפקציוניסטית. אני לא שולחת לאוויר העולם אובייקט שאני לא מרגישה שהוא מושלם. הכל עובר אצלי המון ביקורת. זה מקור החולשה והכוח שלי כאחד".

- איך אמנית פרפקציוניסטית מתמודדת עם הסטודנטים שלה?

"דווקא בגלל שאני כל-כך מחמירה עם עצמי, אני ההיפך כמורה אם כי אני נזהרת שלא להקל עליהם יותר מידי. כל דבר שהם עושים נראה לי טוב, מעניין, בעל פוטנציאל. האמת היא שהכל יכול להתקבל, השאלה היא מה אתה עושה עם זה".

- איך את מתמודדת עם החסימה הזאת, שנובעת מעודף ביקורתיות, ומה היית מייעצת לסטודנט שלך שסובל מאותה בעיה?

"אני מתמודדת עם זה על-ידי בחינה מחדש של עבודות. לכל אמן יש פתרונות משלו, זה אינדיבידואלי וקשור לאופי העבודה. אני בונה לעצמי שפה שלא מבטלת רצון לפרפקציוניזם. בזמן האחרון אני מסתכלת על דברים בהומור. כשעבדתי על צילומי הטוסטר בניתי לעצמי סיפור משעשע. שכנעתי את עצמי שכל הצילומים יצאו טוב, כי עשיתי לו האנשה, צילמתי אותו כמו שמצלמים דוגמנית".

מסל מגלה עניין במכשירי החשמל השייכים למטבח הביתי. אפשר לראות זאת כהמשך של עיסוקה הקודם בנשיות. היא עצמה קושרת את צילומיה החדשים לעיסוק בטכנולוגיה. "העבודות קשורות לאבא שלי, שהיה ממציא ומדען לשימושים ביתיים. הוא המציא למשל מכונת גלידה, או מכונה שמבשלת עוף בכמה דקות. הוא שיווק את זה בהצלחה חלקית- הגלידה היתה מצויינת אבל המהלך השיווקי כשל".

בניסיונה להגדיר את עצמה על המפה של הצילום הישראלי, היא מציבה את עצמה כאופוזיציה לצילום כוחני פוליטי יותר מאשר "האנתרופולוגיה המנומסת שמוצאת אוביייקט מעניין ברחוב". היא חשה שהצילום הפוליטי מאיים על הטריטוריה שלה באיזשהו אופן: "צלם שיוצא לשטח, ומצלם את מה שקורה שם יודע בדיוק מה הוא אומר. יש מציאות פוליטית שפרושה על פני השטח והעשיה הזאת מתקבלת יפה בחו"ל".

גם על הזרם המרכזי בצילום הישראלי יש לה ביקורת. " אני לא מתחברת לז'אנר של צילומי חוץ, חצי מבויים, חצי לא. זה צילום שיוצא מתוך נקודת הנחה שמה שנמצא על פני השטח מעניין כשלעצמו. הוא נורא בסדר, נורא נכון, ולא מעניין. אני מוצאת שצילום נוף קיטשי של צלם אלמוני מעניין אותי הרבה יותר".

תמרה מסל- עבודות 1992-2006 בגלריה של אורנים, עד ה-10.5