רוצים שינוי

הכריכה האחורית של "שקיעה במוסקבה" טוענת שיאיר לפיד הקדיש "שש שנים של עבודה ותחקיר", במהלכן "צלל" לפיד לנבכי מוסקבה, ובסופן קטף את הפרי הכתוב. שש שנים שבהן, כזכור, לפיד לא הגיש תוכנית ראיונות שבועית, לא כתב מדור שבועי בעיתון גדול, לא הצטלם לפרסומות ובעיקר, לא הוציא לאור שלושה ספרים אחרים ("החידה השישית" ב-2001, "עומדים בטור" ב-2005 (לקט טורי עיתונות), ו"האישה השניה" ב-2006).

לפיד מחבר מוכשר שפונה לחתך רחב ומסוים של קהל, ובאופן שיטתי כותב היטב חומר בינוני. עומק אינו אחת ממעלותיו של ספריו, ונדמה שגם לפיד עשוי להודות באומץ בעובדה הזו. ממילא יש מקום הן ללפיד והן לעגנון תחת המטרייה הרחבה למדי של הגדרת ה"סופר". למרות זאת, לפיד רוצה להוכיח שהוא יודע דברים שאחרים לא, אולי בגלל תווית הפשטנות המציקה שדבקה בו. לכן, כך נדמה, ההתהדרות בתחקיר מעמיק, ולכן השימוש התכוף והמאולץ למדי בשמות הגיבורים הרוסיים ובשמות המקור של מבנים מוסקבאיים וציוני דרך בתרבות הרוסית.

אבל דווקא השימוש באלו מאותת על דלותו של התחקיר, ושמות הגיבורים והאתרים נותרים כקשר יחיד של העלילה למוסקבה. מלבדם, משש שנות ה"צלילה לתוך העיר המסובכת בעולם" (שוב, פנינה מהכריכה האחורית), עלה ספר שהיה יכול להיכתב על כל מקום בעולם בשינויים קלים. הנשים המשמשות כמזכירות בספרו של לפיד שופעות-חזה ומזדיינות כמו שהן היו עושות בספריו על תל אביב, הרעים קהים ואטומים, הגיבור הוא יחיד במערכה דון-קישוטית נגד תחנות הרוח הממסדיות. הבנה אמיתית של מוסקבה, אם יש ללפיד כזו, לא עוברת בספר אל הקורא.

אחרי סינון ההילה האוליגרכית, יש בידינו מוצר משונה מאד. מצד אחד, מדובר בספר מתח בתבנית המוכרת מאד מלפיד וממקורות ההשראה שלו, בה גיבור בודד נתקל בחידה בלשית ופותר אותה בדרכו ההרסנית לעולם ולעצמו. מצד שני, החידה פשוט לא מעניינת. בניגוד לספריו הקודמים, בהם ידע לפיד לבנות מתח כבסיס לעלילה, כאן סימני המשנה של העלילה – אותם סממנים שרירותיים של ה'רוסיות', בחיבור עם אפלה שטנית שגם לה אין כיסוי – ניתנת כבסיס למתח. כשמתברר שחלק זה הוא עורב שפרח, מה שנשאר הוא חקירת פשע קטנה ושולית למדי שאינה מבוצעת כהלכה וגורמת יותר מדי התרגשות שאינה מחויבת המציאות אצל הגיבור, אויביו וחבריו.

בספר ניכרת ההתלהבות מסיפורי פשע בהן מספר עלילות משנה מתחברות לכדי פתרון מהמם אחד, אבל גם החיבור הזה קלוקל: כמו שהגיבור של הספר נדמה כמתאמץ לעשות מהומה מהחקירה שבידיו על שום מאומה, כך גם לפיד מתאמץ ללא תוצאות לספק חוט שני שיעבור בין כל הנדבכים של הספר. המאמץ הזה עולה לו בדמים, כיוון שהפתרון שהוא מוצא בדוחק קשור בדרך עקלקלה ליהדות ואנטישמיות. זה מוביל למספר דיאלוגים הזויים ביותר על מעמד היהודים וישראל בעולם, שחציים כמו יוצאים מפיו של כתום חובש כיפה סרוגה, וחציים מפיו של עוכר ישראל הפרופסור נועם חומסקי. לפיד, שוב ושוב, מנסה לרכב על שני זוגות אופניים במקביל, ולרצות את כל הקוראים כולם.

את הציפוי על עוגת הספר הזה משלימה השפה של לפיד. פעם נוספת ניכר ההבדל בין מה שהוא עושה לבין מה שהוא מנסה להשיג. לא ברור אל מי לפיד מכוון כשהוא כותב משפט כמו "בצד הזה של העיר, רחוק מזעקות הניאון המפלחות את השמים, מוסקבה היא בהמת משא מפויחת הנושאת בצער את מטענה האנושי". אף אחד בספרי מתח לא חושב ככה ולא מדבר ככה. רק בפרודיות על פילם-נואר (ז'אנר שהופך למוטיב חוזר בביקורות על ספריו של לפיד), אנשים מעזים לדבר ככה. הקורא המצוי של ספר מתח לא יבין מה לפיד רוצה מחייו, והקורא של ספרות מופת יזהה מיד את הגיחוך והכזב שיש בסוג זה של כתיבה. לפחות על תיאורי הסקס ויתר הפעם לפיד, בחוכמה.

כאמור, גם אם לא מתים על התוכן שיאיר לפיד מייצר, חייבים להודות שככותב יש לו כשרון. אין זה הכשרון של עגנון, גם לא של מאיר שלו, אבל יש לו מקום. זו היומרה שהרגה את הספר הנוכחי: היומרה לספק את כל הקוראים, היומרה להשתמש בשפה גבוהה ומליצית מדי, היומרה להציג את הספר הזה כחודר לנבכיה של מוסקבה, היומרה להתל בקהל עם מתח שאינו קיים רק בזכות האפיל הגאידמקי הלוהט במסתוריותו (נכון לעכשיו). אם לפיד היה מתיימר פחות, אולי הוא היה משיג יותר.


"שקיעה במוסקבה" מאת יאיר לפיד. הוצאת קשת