באסה או קלאסה: "שקיעה אחת" של אדם

את הקיץ של שנת 88' העברתי בניסיונות לא להירדם, מתוך תקווה למצות כמה שיותר מהחיים לפני שאני מתגייס. העובדה שהייתי בן 11 לא מנעה ממני להיות פחות דטרמיניסטי ולכן בימים שיחקתי כמה שיותר כדורסל ובלילות האזנתי לכל התכניות שסבתא שלי היתה מקליטה לי ברדיו במהלך היום. הכי אהבתי להקשיב ל"בטן-גב", התכנית של שוש עטרי וטוני פיין ברשת ג'. ב"בטן גב" היו כל המוטיבים שהפכו את "חדש, חדיש ומחודש" לתכנית הרדיו החשובה ביותר של האייטיז - המצעד הבריטי והאמריקאי, סינגל השבוע, להיט השבוע והדיסקוטיל של השבוע (שהיה בעצם להיטי טכנו ואסיד האוס כשעוד לא ידעו איך לקרוא להם) - בתוספת למשחקי קיץ עם שיגעון של פרסים ואמנים אורחים באולפן. שתי תוכניות זכורות לי במיוחד ככאלו שלא הפסקתי לשמוע - התכנית שבה התארחה משינה, אחרי התקליט השלישי, כשעוד היה נדמה שההצלחה הכבירה של אלבום הבכורה שלהם היא היסטריה חד פעמית, והתכנית עם אדם.

אף פעם לא ממש הצלחתי להתחבר לאדם ולתדמית המאצ'ו שניסה למכור - שירה צרודה, הפקה כוחנית ולא מעודנת של יזהר אשדות, טקסטים רדודים - "סוד - אם את לא לבד אז זה כואב פחות" נשמע דבילי עוד לפני רוני סופרסטאר, ומלודיות אינפנטיליות. כנראה שמעולם לא הייתי טיפוס של בנדנות. אדם היה הזמר הסוליסט הראשון שהיה אליל נעורים פר-אקסלנס - שלמה ארצי הרי לא לגמרי עונה לקריטריונים - אחרי עלייתו ונפילתו של צביקה פיק. "סוד", הבכורה הישראלית שלו (היה גם ניסיון לשווק אותו החוצה בשם כריס לייף, פרפרזה על שמו האמיתי, חיים כהן), מכר מעל ל-100,000 עותקים והקנה לו את כל תארי "זמר השנה" האפשריים שחולקו בשנת תשמ"ז.

קשה לקרוא לאלבום השני של אדם, שמכר בסביבות הפלטינה, כישלון מסחרי, אולם לעומת ההיסטריה סביב "סוד", "מרחוק לרחוק" נחשב להצלחה מינורית הרבה יותר, למרות שהיה מעניין וטוב יותר. "מצטער" אמנם היה שיר השנה ברשת ג', אבל הירידה במפלס הקשיחות עשתה את שלה והנסיגה בכמות החזיות הנזרקות ריקם לבמה הורגשה.

היה מאוד מפתיע לשמוע את אדם, הכוכב הגדול, ולהכירו כטיפוס אינטליגנטי, נטול גינונים ועם הרבה הומור, אצל שוש עטרי. מה שבעיקר הסב את תשומת הלב אליו, היתה רמת הרגש שהשקיע אדם בכל שיר ושיר (בין השאר כתבו לו יזהר אשדות, רחל שפירא, אלונה קמחי וקורין אלאל). קצת אחרי אותו ביקור ברשת ג', הגיח אדם גם להופעה בזהו-זה!, שם ביצע את השיר שכבר בשמיעה ראשונה, התבלט מעל כולם, "שקיעה אחת".

"שקיעה אחת" מצליח לצמרר כבר מהשנייה הראשונה, ולא רק בהקשר הנוסטלגי - המלודיה של הקלידים שנסגרים לתוך לופ וקולות הרקע של תמנע בראוור, יוצרים אווירה מרחפת שאליה נכנס רק הדהוד של תוף בס ושומר על אנדרסטייטמנט. הקול הצרוד של אדם מתחיל לדקלם בפאתוס צרוד את הטקסט של אלונה קמחי ("אז מי היה צודק, ומי אשם?", "בכל זאת מי הפסיד, ומי נשכר?)", שמתכתב עם "חצבים פורחים" של תיסלם, בעיקר בשימוש בביטוי "אדמת טרשים" ואפשר לראות גם אותו כעוד רפרור למלחמת לבנון (הראשונה). אלא שבמקום שבו היתה צפויה לנחות הבומבסטיות המוכרת של אדם - חבטת הסנייר האייטיזי בדיוק ברגע שאדם עולה טון ומכריז "בהזיה" ואמורה לתת את האות לפתיחת החגיגות - נשמר באופן מפתיע העידון מתחילת השיר, הרבה בזכות קולות הרקע, ונכנס הפזמון, ששומר גם הוא על קור רוח.

בדרך כלל פזמונים שמדברים על שקיעות ופרידות, שלא לדבר על כאלה שמשווים ביניהן, נופלים לקלישאתיות דביקה, אבל ב"שקיעה אחת" יש כנות ועצבות אייטיזית, שקצת מזכירה את Talk Talk (קשה להאמין שאשדות לא שמע "Color of Spring" ו"It's My Life" לפני שניגש להפיק את "מרחוק לרחוק"), שמצליחים להתעלות מעל למובן מאליו, דווקא בפשטות הכואבת של משפטים כמו "איך פרידה אחת, כמו אלפי פרידות". קשה גם שלא להיסחף ברומנטיקה של הסיפור של אדם וההצלחה ההיסטרית שדעכה במהירות וכמעט ולא השאירה מאחוריה שום מורשת. הרי לולא רוני היתה מחדשת את "סוד", ספק אם מישהו שאינו פליט אייטיז היה זוכר אותו. אי לכך ממליץ המדור למהירי החלטה - עדיפות תינתן להרכבים כמו העברית שישיגו במהלך גם רווח אירוני - לחדש את "שקיעה אחת". ויפה שקיעה אחת קודם.