וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "לגרש את ורונה" מאת מרגוט ליוסי

8.5.2007 / 10:05

זאק, צעיר הלוקה בתסמונת אספרגר, מתאהב בוורונה. כשהיא נעלמת, הוא מחליט לחפש אחריה. "לגרש את ורונה", מרגוט ליוסי

הוא החליף חמש נורות באותו היום ובשעות אחר הצהריים המאוחרות כבר ציפה לרעש השריפה הקל של חוט הלהט בכל פעם שהושיט את ידו אל המתג. בפעם השלישית, כשנשרפה המנורה שבמבוא, זגזגה בו המחשבה שההתפוצצויות הקטנות האלה הן סימן, כמו שני הכלבים המחוברים, כלב ציד וכלב בולדוג, שבהם נתקל בסתיו, על מדרון הדשא בפארק הסמוך. הוא נתן להם מרחב גדול. בכל זאת, הרגיש אשם באוטובוס כשאיש אחד האדים מאוד ונפל על הרצפה ביום המחרת. אבל בנורה החמישית, נטש את האמונה התפלה והאשים את חברת החשמל של לונדון. בעיות בזרם, עלייה במתח, הם ששחטו את המנורות. הוא דימה לעצמו אדם במשרד הראשי שמעביר את הדקות העצלות במשיכת ידית. בינתיים, שעה אחר שעה, רוקן את חדרי הקומה העליונה והבריג החוצה את הנורות ממנורות הלילה ומנורות הכתיבה.
בדיוק כשסיים להחליף את הנורה החמישית צלצל פעמון הדלת. לעתים קרובות, כשזאק היה בראש הסולם, הוא לא טרח לענות לדפיקות ולצלצולים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. בעלי הבית, הזוג בארו, נסעו והמבקרים אף פעם לא בא אליו. אבל עכשיו חברו יחדיו צבעם החיוור של השמים, הבזקי האור והחושך, התשישות מהעבודה לבד, וזממו להסב הנאה אפילו מתהליך הסירוב לאיש מכירות לבוש בהידור שמוכר שמשות כפולות, או למתנדב מרושל של "אוקספאם". ביום שישי האחרון, במצב רוח דומה, מצא על מפתן הדלת נער, נרקומן רזה, שהעמיד פני עיוור. היו לו משקפיים כהות, מקל, וידיו רעדו. אתה צבע, אמר ורחרח קלות. זאק נתן לו חמישים פני. אחר כך הביט מהחלון וראה את הנער יושב על גדר לבנים וקורא עיתון.
הוא הניח בצד את מכשיר הקיטור לקילוף טפטים והלך לפתוח את דלת הכניסה. על המפתן, ראה אישה ללא פחית צדקה או לוח כתיבה. עדיין לא החליף את המנורה במבוא, וזמן מועט חלף עד שתווי פניה נאספו באור העמום. הוא ראה גבות כהות ועבות מעל אף גדול ובולבוסי, שפתיים מבריקות, ההפך מיפה.
לרגע אחד, היה זאק נבוך. אחר כך יישם את השלבים שלמד מהכרזה שקיבל בקליניקה. עיניים פתוחות, מראה חטוף של שיניים, זוויות פה עולות למעלה ולא יורדות למטה – מה שבדרך כלל מרמז על חיוך, שפירושו כך ידע, יכול להיות כעס אבל לעתים קרובות ההפך הגמור מכך. כן, הוא חייך, אם כי הוא עצמו לא הרגיש את הכורח הזה. היה ברור שהבעת פניה הוכנה מראש, אבל הוא התפעל מכך שנשארה יציבה כשראתה אותו ואת בגדי העבודה שלו. מכנסי הג'ינס והחולצה היו מוכתמים מצבע ונראו כמעט בעלי ישות עצמאית.

"אחר צהריים טובים." היא הושיטה את ידה, ראתה שידו לבנה מצבע, היססה, ולא משכה אותה בחזרה אבל גם לא השלימה את התנועה.
"היי," אמר וחשב שהוא שונא את ההברה הבודדה והטיפשית. היא היתה גבוהה, בגובה שלו פחות מדרגת המפתן, וקצת מוכרת, אף על פי שלא בדמות עצמה. ברגע שהחלה לדבר, הבין את מי היא מזכירה לו: את הפרוטומה של בטהובן על הפסנתר של אביו. משהו בתווי פניה הרחבים, באופן נסיגת שערה החום-צהוב ממצחה.
"אני האחיינית של הבארואים," אמרה.
הבל פיה זרם לכיוונו באוויר הקר, עננות נוצתיות, הנושאות מילים נוספות, אולי אפילו משפט שלם, שחמק מזאק, שהסתכל על טיפות הלחות הקטנות על שפתה העליונה. כשחדל פיה לזוז הוא אמר, "אני זאק, הצבע. הבארואים נסעו."
"אבל הם אמרו לך שאני באה," אמרה, בלי כל סימן שאלה. כשהתכופפה, עדיין תהה – הם אמרו לו או לא? – ואז ראה שהיא לא לבד. לפני שהספיק להציע לה עזרה עקפה אותו, נושאת מזוודה בכל יד. אחרי שסגר את הדלת והסתובב ראה שהניחה את המזוודות ליד המדרגות, עמדה בפתח הסלון ובחנה אותו. תחת השפעת עיניה הסורקות, ראה זאק שוב את מה שחשפה עבודתו: טיח מחוספס שלא היה צבוע בצבע אחד אלא ברצועות של כחול וחום חיוורים, אפור וצהוב, עבודתו של אמן כלשהו שאת שמו לא ידע. במרכז הרצפה, כמו חיה פרהיסטורית מגושמת, רבצו הרהיטים, ערומים כלפי מעלה ומכוסים בסדינים.
"נהדר," אמרה. "אתה יכול לעשות ציור קיר של ציד ודיג, גולף ושופינג."
"לא נראה לי שהדודה והדוד שלך –" אחר כך תפס את עצמו: הומור. תמיד הטעה אותו. אפילו שאלה על תרנגולת חוצה את הכביש גרמה לו להסס. "אמרתי להם שזאת עבודה גדולה. אף פעם אי אפשר לדעת מה תמצא מתחת לטפטים. ולעמנואל, הבחור שעוזר לי, נתפס הגב."
"איך?" היא אמרה.
"מה?"
"איך" – טפחה על גבה התחתון – "נתפס לו הגב?"
"כשניסה להגיע לפינה, זה מה שהוא אומר. סנוקר, לא צבעות." בחלל החשוף נשמעו קולותיהם כאילו עמדו על במה. קולה היה עמוק, יוצא דופן בחומו ובמלודיות שלו ועורר בו מחשבות על צלצול השעון האהוב עליו. בנוגע לקולו עצמו, הוא לא היה בטוח. הוא קרא שבני אדם שומעים את הקולות שלהם מבעד ללסת ולא מהאוויר ובכל פעם שעוקרים שן או מוסיפים סתימה, משתנה גוון הקול.
"מתי הדודה והדוד שלי צפויים לחזור?"
"הם אמרו לי שבשבת הקרובה."
היא הזיזה את ראשה למעלה ולמטה ולבסוף פשטה את מעילה. קודם לכן, כשחזר מטיול מהיר לחנות הפינתית, הבחין שמראהו הריק של החדר נותן לו תחושה שהקור מבחוץ נכנס אחריו. למעשה, החימום עבד בעוצמה מלאה (לא הוא משלם את החשבון), והבית היה חמים כמו כיסוי של קנקן תה. היא חזרה כדי להניח את מעילה על המעקה ונכנסה אל החדר באותו להט שאיתו נכנסה אל הבית, שמלתה הירוקה כהה מתנפנפת בקצב הילוכה. במרכז החדר הסתובבה, והוא ראה את צללית הבטן שלה מצטיירת כנגד החלון.
"אל תגרום לי," אמרה, "להפריע לך בעבודה."
משפט הופיע בראשו של זאק: הייתי רוצה לקשור אותך למיטה. איך זה הגיע לשם, נכנס לו לראש, ביחס לאישה הזאת? מעולם לא עשה, או חשב לעשות, מעשה כזה. "את לא," אמר.
הוא כבר לא היה בטוח שהיא מכוערת, רק שהוא רוצה להמשיך להסתכל כדי להיות בטוח. אבל בחדר הריק לא העיז. זאת ודאי הסיבה שלאנשים יש רהיטים, לא רק בגלל נוחות אלא להסוואה, כמו בגדים. בעודו עומד ממוסמר לקרקע סמוך לשולחן עבודתו, תמהה על המחשבות הסוטות האלה, נדדה היא מנקודה אחת לשנייה ודיברה על הפעם שצבעה את חדרה.
"הייתי בת חמש-עשרה," אמרה והקיפה את האח, "כשהוריי הסכימו שאעשה זאת. תחילה כתבתי על הקיר את שמות כל האנשים שרציתי להיפטר מהם – אמא, אבא, אח, הילד מבית הספר שלא אהב אותי – ואז הטחתי על הקיר את הצבע, סגול כהה למרבה הצער."
"זה עבד?" שאל, חושב על כל הדברים שיכול היה לכתוב.
ראשה, עיניה, הסתובבו לעברו והיתה לו תחושה שהיא סוף-סוף רואה אותו. "זה עבד עם הילד מבית הספר, אבל לא" – הגבות שלה זזו ביחד – "עם אחי."
היא ניגשה לבחון את המגדל הקטן שהכין זאק מאריזות חד פעמיות של ארוחות טייק-אווי, מגדל שעמד חסר יציבות ליד שולחן העבודה שלו. האם הוא אוסף אותן, שאלה, ובלי להמתין לתשובה, פתחה בסיפור נוסף. לפני הרבה שנים, כשעצרה טרמפים מחוץ לאוקספורד, אסף אותה גבר שמכר אריזות כאלה. "אני זוכרת שהתחיל לרדת גשם. מגבי השמשה הקדמית זזו במהירות גדולה ופתאום הוא אמר לפעמים את חושבת להתאבד? טון הדיבור שלו היה כל כך רגיל, עד שחשבתי שלא הבנתי אותו."
עורו של זאק התעקצץ.
"אחר כך שאל אותי אם קראתי את 'זאב ערבה'. אמרתי שכן, אם כי למען האמת לא הייתי בטוחה. זה אחד מאותם ספרים שהיטשטשו מזיכרוני לזמן מה. הסתכלתי על הגבר הגדול הזה בגיל העמידה, ועיניו היו מלאות דמעות. אני חושב על זה כל יום, אמר. תמיד אפשר להשתמש בסכין גילוח וסכין."
האם היא מנסה לומר לו שהיא מדוכאת, תהה. אם כן, עליו להתוודות שאינו חזק במטאפורות ובמשמעויות חבויות ובבעיות של אנשים אחרים. אבל היא כבר בחנה גליל של נייר שבבי עץ ושאלה אותו למה הוא משמש. הוא הסביר שבבתים הישנים של לונדון הקירות מוחזקים על ידי נייר משבבי עץ. לאחר שמסירים אותו, מה שעשה בשלושת הימים האחרונים, אי אפשר להשיג גימור חלק אלא אם מדביקים נייר חדש וצובעים מעליו.
"תני לי להכין לנו תה," סיכם ונסוג החוצה מהחדר. במטבח, השתהה ליד הקומקום הישן, ולתדהמתו שלו, דמיין שהוא מספר לה על התמוטטות העצבים שלו. היא ודאי תקשיב לו כמו שהקשיבה לסוכן המכירות של האריזות החד פעמיות. אל תעשה את זה, הוכיח את עצמו. פגשת אותה לפני חמש-עשרה דקות, לא יותר. אפילו אנשים שהכיר שנים נטו לסגת כשהזכיר את הקשיים שלו. המים בקומקום בעבעו ורתחו, והוא שמע קול חבטה במבוא, ואחריו עוד חבטה. הגרביונים שעל רגליה הופיעו בפתח הדלת, והוא הבין לא רק את פשר החבטות שבדיוק שמע אלא גם את החבטות ששמע רוב הלילות מבעד לתקרת חדר השינה שלו: נעל אחת, נעל שנייה.
"מאיזה צד את?" אמר והציע לה ספל תה.
"חיילי צבא או אבירים? ארסנל או צ'לסי? אנשי האדמה השטוחה או מערכת השמש?"
"אדון או גברת בארו. האחיינית של מי את?"
"של אדון בארו, אתה לא רואה?" היא הסתובבה, עקביה מכים ברצפה ולקחה את ספל התה למעלה.
זאק ישב לבד עם התה שלו וחשב, אני נורא משעמם. הוא חיפש היטב בחדרי מוחו, בדק את המסדרון הקדמי הארוך, את הסלון, פינת האוכל, המדרגות הצרות, ולא מצא סימן לחוסר הסכמה.
בדרך כלל גמר לעבוד בחמש, אבל היום המשיך לסתום אפילו את החריצים הקטנים ביותר בקיר כמעט עד שש וחצי. אז, נוכח הדממה הבלתי מופרת מלמעלה, הכריז על תבוסה. הוא סידר את כלי העבודה, רחץ את ידיו, וצעק שהוא הולך, לא בקול רם, במעלה המדרגות.
"חכה." היא היתה על המישורת. "אתה בא מחר? מתי?"
שערה החום-צהוב היה זקור כלפי מעלה כמו כרבולת של ציפור קקדו. "בערך בשמונה," אמר לה. "אל תדאגי. אני נכנס לבד."
"אני צריכה מפתח." היא ירדה במהירות במדרגות, נכנסה לאור ועצרה במדרגה האחרונה, ידה מושטת. היה עליו לדעת באותו רגע, מאחיזת עיני האגוז שלה בעיניו, שמשהו אינו כשורה. או שאינה ביחסים טובים עם דודה ודודתה או שעוברית – האם לא כל העוברים הם נקבות בהתחלה? – היתה אורחת בעייתית, אבל הבל פיה החמים, משבי הבושם הקלים, מחקו כל מחשבה הגיונית. בחוסר אונים, הניח את המפתחות בכף ידה.
"תהיי ערה כדי להכניס אותי?" אמר. לחי אחת, לחיה השמאלית, נשאה סימנים של כרית.
"אני קמה עם צפצוף הציפורים ועם בוא החלבן."
"את בסדר?" מצא שהוא שואל.
"סביר להניח," אמרה. ואז – אין ספק שכל האוטובוסים של לונדון התרוממו מעט באוויר – רכנה קדימה והצמידה את שפתיה, ברכות, לשפתיו.


"לגרש את ורונה", מאת מרגוט ליוסי. תרגמה: לאה ששקו. הוצאת ספרית מעריב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully