לא הייתי נותן לך יותר משישים

"ונוס ביוטי" מוצג בכל מקום כמשל על החברה המודרנית וסמליה, כמיקרוקוסמוס של כל החולי בתרבות צריכת המותגים ופולחני היופי הקוסמטי שנכפו על כולנו, באדיבות הנשר האמריקאי. אולם לטעמי כוחו של "ונוס ביוטי" אינו בסמלנות המטאפיזית שהוא מבקש להציג אלא דווקא בחמלה בה הוא נוקט בחמש הדמויות הראשיות ובסתגלנות הבלתי מסוגלת להסתגל שלהן לכללי המשחק בו הן משתתפות. המשחק משוחק בסלון יופי שנותן לסרט את שמו.

ארבע נשים - נאדין, מארי, סמנתה ואנז'ל - משמשות פיונים בתעשיית הענק של חלומות היופי הריקניים. מחד נוהגות כסוכנות נאמנות של תאגיד היופי ומסחרת הרמייה - תעשיית הקוסמטיקה והטיפוח - ומאידך גיסא כלואות, כל אחת בדרכה, בצמתי ההישרדות המכוערים שלהן. נאדין היא בעלת המכון, מיצג רטרוספקטיבי למודל היופי של פעם – שמורה היטב אך מודעת לכוחו המקלף של הזמן. היא הגנרל בצבא הרמייה בו לחיילים מדים - התלבושת האחידה של המכון. מארי, אודרי טאטו היפה והשברירית, היא קורבן לפנטזיות של עצמה: חלומות על התעשרות מהירה שיקנה לה כספו של מאהב מבוגר ועשיר, העושה גם בה שימוש לצורכי מימוש הפנטזיות שלו – מאהבת צעירה. עיסקה משפילה, אך משתלמת לשני הצדדים.

סמנתה (בול אוז'יה) היא פמיניסטית מרירה שדעתה על עולם הגברים חדה, כמו גם לשונה, אבחנותיה והבוז שהיא רוכשת ללקוחותיה, לחברותיה ולצורת ההתקיימות שלה עצמה. נטלי ביי היפה - שהשנים היטיבו עמה מאוד - משחקת את דמותה של אנז'ל, הדמות המורכבת והשלמה מבין הארבע, אשה שגופה ויופיה החלו מפנים לה עורף, ספקנית וצינית מאוד, כמהה לאהבה אך אינה מאמינה בקיומה. היא מסתפקת במין זמין ובהעמדת פנים כי העמדת הפנים שלה היא תכלית ולא תכתיב כניעה שנגזר גם עליה. אולם עליה ללמוד שיעור אחד אחרון בטרם תאבד את אמונה בטוב ובאהבה לחלוטין.

גבר צעיר מתאהב בה נואשות, צופה בה מעבר לחלון הראווה, מאמץ לעצמו אימאג' פרטי של יופיה ומשליך עליה גם את כל שאיפותיו והיקסמויותיו מהמין הנשי שעדיין לא הספיק להכזיבו. הוא מחזר אחריה בלהט ובתמימות השמורה רק לאלה המצויים מחוץ ל"ונוס ביוטי", המרושע והביקורתי, המודע כל כך לסופניותו. בעולם של נשים אין מקום לכיסוי פנים. ככל ששכבת המייק אפ עבה יותר, ככל שהמוס לשיער סמיך יותר, כך המעטפת שאופפת את מצעד האיוולת נעשית דקה ופרוצה יותר.

הבחירה של טוני מרשל, במאית הסרט, להתמקד דווקא בארבע הנשים ולנסות לשקף את קליידוסקופ ההבלים של הצבעוניות התוססת של החיים האפורים, מאפשרת לה ליצור אווירה של כנות חתרנית מתחת למעטה של זיוף. כמו אומרת שרק בחברת נשים - מועדון סגור אליו הכניסה לגברים אסורה - יש מרחב תמרון גדול דיו בין צביעות ובין הזעקה הפנימית שעליה היא מכסה. האכזריות חסרת הרחמים בה מתייחסת כל אחת מהדמויות לעצמה ולחולשותיה צורבת ומטרידה, והניגוד בין הגוונים הסכריניים והעזים של הוורוד והאדום הממלאים את המסך, לבין הדיאלוגים המרים, יוצר אפקט שקשה להיוותר אליו אדיש.

הסרט נע בשני מסלולים מנוגדים, החותרים זה כנגד האחר. מצד אחד הרצון להשתייך למעגל החברתי הנורמטיבי, "המתפקד", המתבטא בעבודה הקשה שמשקיעות הנשים בטשטוש כיעורן של אחרות, לצורך פרנסה, ומעברו השני חותר תחתיו הקבס העצמי והטינה שכל אחת מהדמויות חשה כלפי עצמה והמראה שבחרה להעמיד אל מול פני המציאות הפרטית המינורית והבלתי נסבלת שלה.

אולם בניגוד לטרגדיה המודרנית האמריקאית, המציגה אנטי גיבורים כסוג של מהלומה מהופכת לדמות הגיבור הטראגי הקלאסי, הטראגיות של ארבע הדמויות כאן אינה נמדדת במעשיהן כי אם בפרשנויות הפרטיות שלהן למצבים משתנים, שהם כולם נגזרות של אותו מצב קיומי נורא. החיים, זאת אומרת. וכאן באה החמלה המתבקשת ומונעת מהסרט ליהפך למסמך על גבול הדוקומנטציה, ועושה אותו ליצירת אמנות בעלת ערך מוסף של הנאה אסתטית אמיתית. מרשל אוהבת את כל דמויותיה. היא אינה בזה להן או מגחיכה אותן. היא מאפשרת להן לצחוק ולנו להצטרף אליהן לא בהזדהות, כי אם באהדה מרוחקת, המגינה עלינו מפני המחשבה שכך נראים גם חיינו, ולכן מקלה על תחושות של חיבה וסימפטיה להתגנב ללב הצופה. גם אם אין מדובר במשל רחב יריעה, מדובר בסרט דק אבחנה ורגיש במיוחד שיגרום לכם להרהר במקומכם בעולם בכל פעם שתשימו מסקרה. גברים ונשים כאחד.