הפרק העשירי בעונה החמישית של הסופרנוס הוא מינורי יחסית לסדרה: איש לא נרצח, והאלימות מסתכמת במכות קשות ובהוצאת גופה מהקבר. ועדיין, פרק זה, כך נדמה, ממצה את התמה המרכזית של הסופרנוס לאורך השנים. ג'ניס סופרנו, האחות הבלתי נסבלת של ראש המאפיה בניו ג'רזי, מלווה את בתה החורגת סופי למשחק כדורגל, ושם היא תוקפת באלימות אמא של אחת מהשחקניות מהקבוצה היריבה. בעקבות זאת נשלחת ג'ניס לסדנת שליטה בכעסים, שבה היא הופכת לכאורה לאדם חדש: מתונה, רגועה, מנומסת. אחיה, טוני, שמתמודד בעצמו עם בעיות שליטה בכעסים ומפליא מכותיו בבארמן ב"בדה בינג", מקנא בה. בארוחה משותפת הוא מזכיר לה פעם אחר פעם, בטון לועג, כיצד זנחה את בנה הארפו, ובתגובה מנסה ג'ניס לתקוף אותו בסכין מטבח. הכלים שרכשה בסדנה היו רק פסאדה חיצונית. היא כבר לא תשתנה. גם לא טוני, שיוצא מהבית מדושן עונג.
את הפרק ביים הבריטי מייק פיגיס ("לעזוב את לאס וגאס"). בקטע הקריינות שלו בדי.וי.די של הסדרה, הוא מודה כי בעבודה על הפרק התקשה להסתגל לשני אילוצים: הראשון הוא הניתוק המוחלט מהתוצאה הסופית, כלומר מהעריכה, והשני הוא העובדה כי הגיבורים אינם עוברים כל תהליך, בניגוד כמעט לכל תוצר קולנועי או טלוויזיוני שעבד עליו בעבר. כך, מבלי משים, הוא חשף את גדולתה האמיתית של הסופרנוס, ואת מהפכנותה. מהפן הסגנוני, יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס, הוא פריק של שליטה, שירידתו לפרטים והפרפקציוניזם שלו הופכים כמעט כל פרק לחוויה מסעירה של צילום, עלילה ופסקול. באספקט הרעיוני, הסופרנוס לא עושה כל חסד עם גיבוריה, ולעיתים אפילו נדמה כי היא מלגלגת עליהם. הם כלואים באופיים, בהיסטוריה שלהם, באלימותם, במשפחות הלא מתפקדות גרעיניות ומאפיונריות כאחת, לכודים בחברויות אינטרסנטיות ובנישואים שקריים, המבוססים על רווחה כלכלית ותו לא. "מה קרה לגרי קופר, לטיפוס החזק והשקט?" תוהה טוני כבר בפרק הראשון (ועוד מספר פעמים בהמשך הסדרה) במפגש אצל דוקטור מלפי, ולאורך כל פרק כמעט עונה על כך צ'ייס: אין אנשים כאלה, כנראה שאף פעם לא היו. במקביל, גם המנגנון המוכר והנוסחתי של טובים שמנצחים וזוכים לגאולה מול רעים שאוכלים אותה, האופייני כל כך למערבונים האמריקאים, לא תקף כאן.
כרמלה בנחלה
התהליך הטראגי שבו כלואות הדמויות מייתר כמעט את שאלת סופה של הסדרה. כיוון שטוני סופרנו, או כל אחת מהדמויות האחרות בסדרה, לא יזכה בגאולה, סופו יהיה רע ומר. קחו לדוגמה כמה מהגיבורים המתים של העונות הקודמות: ויטו, אולי הדמות המרכזית בחלק הראשון והמוזר של העונה השישית, יצא על כורחו מהארון, ויתר על הדיאטה וחזר לזלול. גם לאחר שמצא חיים חדשים ואהבת גבר בעיירה נידחת לא התגבר על יצרו המאפיוזי, שב לניו ג'רזי, הרג בדרך עובר אורח תמים ואז נרצח באכזריות בשל נטיותיו המיניות. טוני בלונדטו, איש העונה החמישית, ביקש להיחלץ מהמאפיה, אך מצא מזוודת כסף, התפתה לרצוח את אנשיו של ג'וני סק והביא למותו הבלתי נמנע בידי טוני. רלף סיפרטו נשאר פושע מתועב גם לאחר שבנו נפצע קשה בעונה הרביעית. הוא שורף את סוסתו כדי לזכות בדמי הביטוח, לפני שנחתך לחתיכות קטנות בעצמו בידי הבוס.
החצי השני של העונה השישית - כלומר העונה האחרונה - ממשיך את המגמה המדכדכת (זהירות, ספוילרים קטנטנים). מי שלא מת מוות אלים דועך באופן פתטי ונטול רחמים: או שיירקב בכלא, כמו ג'וני סק, או שיישכח במוסד לחולי נפש, כמו הדוד ג'וניור. מי שמצליח להתמודד זמנית עם התמכרויותיו, כריסטופר, יפול אליהן שוב. מי שמוותר באופן זמני על כס השלטון, פיל לאוטרדו, יתנפל עליו באלימות פעם נוספת.
אצל טוני, אם תהיתם, נותר זכר לתובנות שנולדו בעקבות פציעתו הקשה רק בחלק הראשון של הפרק הראשון, אבל בהמשך הוא חוזר לדרכיו הנלוזות, האלימות, המקיאווליסטיות והמניפולטיביות. ככל שמתקדמת העונה, נושרות מהצופה שאריות האמפתיה לגיבור הכי גדול בתולדות הטלוויזיה, שנחשף פשוט כחרא של בן אדם, בלי הנחות. צ'ייס צריך רק לבחור את הרעל שלו: מוות אלים, דעיכה בכלא או סתם הזדקנות עלובה של אדם, שבמשך רוב חייו גרם צער לאחרים ושסיוטי הלילה ירדפו אותו עד יומו האחרון. בין אם טוני יחיה ובין אם ימות בסיום, הסופרנוס תנפח את נשמתה בעוד מספר שבועות. והסוף הזה, הצפוי מכולם, הוא כבר הטרגדיה שלנו.