פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יומני הסופרנוס - עונה 6, פרק 13

      חשוף, פגיע, ברווז צולע: טוני סופרנו יוצא לעונתו האחרונה ופוגש את שי גולדן ששואל את שאלת השאלות - האם זה "זה"?

      Woke up this morning, got yourself a gun. ככה נפתחת האחרונה והמסכמת והמסיימת, במילים של Alabama 3. והנה כי כן: בסצינת הפלאשבק לבריחה של טוני מהפדראלים, שומט אנטוני סופראנו אקדח. והאקדח נופל לידיו של נער. צעצוע לשחק בו. גם עבורו, גם עבור גורמי החוק. העולם מחפש את טוני בקטנות. גם הצופים. כולם שואלים – מי יתפוס את הדב הגדול? ועל מה? "זוטות", אומר צ'ייס, בפריים הראשון של העונה, ומהדהד את שיר הפתיחה המופתי של הסדרה.

      וכשאני אומר "כולם שואלים", הכוונה גם לכרמלה. הדפיקות בדלת של הפדראלים גורמות לה להקיץ מהשינה בבהלה ולשאול את טוני – "האם זה 'זה'"? האם זה ה"זה" הגדול? טוני מתעורר בכבדות. את העונה האחרונה הוא פותח בשינה, בתרדמה, ממנה הוא מקיץ שלא בטובתו. מופרע. מוטרד. נדמה שלא ימצא מנוח לאורך כל העונה. ובכל מקרה, מדובר באזעקת שווא. עורך הדין אמר שאין מה לדאוג, שהתיק לא מחזיק מים. אבל "הסופראנוס" היא סדרה של שכבות. מתחת לתיק שלא מחזיק מים נבנה תיק שמחזיק מים. ומתחתיו מה?

      פיל ליאוטרדו יוצא מהכלא. זוכה לקבלת פנים. הוא נראה זקן, מובס, נטול אנרגיות. מגחך כששומע על מעצרו של טוני. העמדה הזאת, של סוף הפרק בחייו של אדם, המקום בו הוא מרגיש מצד אחד מותש דיו כדי לאבד את עזוז המלחמה – ובאותה נשימה, מביט אל האופק שמעבר לימיו, שואל את עצמו מה תהיה מורשתו, הוא המקום המסוכן ביותר. את העונה שעברה סיים טוני בהצעת פיוס לפיל. ועכשיו פיל בחוץ. ג'וני סאק עמוק בקלבוש – והזנבות הממשלתיים שיושבים על טוני, מהדקים את אחיזתם – מה תעשה עכשיו, אתה, פיל ליאוטרדו? הנה עוד מגמר פוטנציאלי. "מגמר" מלשון לגמור את טוני.

      טוני נותר על הרצפה

      טוני יוצא לבית ליד האגם לציין את יום הולדתו בחיק המשפחה. ג'אניס ובובי בקאלה. זה חיק המשפחה שלו. קודם לכן, בבית, בירכו אותו כולם. חוץ מכריסטופר. מה אתה זומם, מוליטיסנטי? האם אין בך כל כבוד? כל טאקט? או שאולי אתה זרוק באיזו תעלה, מזרק תחוב עמוק בתוך הווריד? אל תגיד שגם אתה ברשימת המועמדים לסיים את סאגת טוני, בבקשה לא. ובעצם, ברור שכן. ואם כבר, המועמד העיקרי. מסוכסך עם עצמו – פצעי איידריאנה רחוקים מלהגליד (אף נישואין לאף אישה לא ירפאו את הפצע הזה. "הזה") – פותח ברגל שמאל את מה שבאין אפשרות אחרת, עומדת להיות התקופה הגורלית ביותר בחייהם של כמה מהאנשים הקרובים לו ביותר. ובוודאי גם שלו.

      בובי בקאלה רוכש עבור טוני רובה אוטומאטי. אקדח במערכה הראשונה. תת מקלע בשניה. Got yourself a gun. מישהו חייב למות. טוני מארגן מטווח מאולתר ביער. נהנה מעצמת הרתע של כלי הנשק. בקאלה, אחרי ההתנסות שלו עם נשק בעונה הקודמת (ירייה בישבנו של הראפר), מבכר להביט מהצד. מאפיונר שלא אוהב נשק.

      בקאלה הוא משפחה. דבר אחד טוב הוא הצליח לעשות בחיים: להביא לעולם את ניקה. האחיינית המתוקה מוציאה מטוני את הצד הרך שלו. הוא בשל להיות סבא. ובעצם, הוא כבר סבא – לנכד חורג. הבן האפרו-ג'רזיאני של בלאנקה ואיי.ג'יי ("מה, הם כבר שיחררו אותו?" שאלה בפליאה. חתיכת מטומטמת. "היא מתכוונת לומר", הסביר איי ג'יי, שאצלה בשכונה לא משחררים אנשים כל-כך מהר". פה זו לא השכונה שלך, יא בלאנקה. למדי את נימוסייך. זכרי בפני מי את עומדת). צרה שכזאת. הסיכוי שמשהו יצמח מאיי ג'יי מתמעט עד לכדי אפס. ומה יהיה עם הבן האחר, כריסטופר? כשזה מצלצל לבסוף, קרוב לסוף הפרק, טוני מנתק לו את הטלפון בפנים. עיתוי מחורבן. הכל שאלה של עיתוי. התקשורת מעולם לא הייתה רעה יותר בבית משפחת סופראנו.

      לא שג'אניס חושבת כך. היא קודחת לכרמלה בעניין היחסים החדשים שלה עם טוני. כל-כך מתוקנים ומשוקמים היחסים שלה עם טוני, עד שהיא מרשה לעצמה להתלוצץ על חשבון הוריה – משתפת את כולם בקורות הפעם ההיא, בה ליביה ירתה באביו של טוני בטעות, גילחה את ראשו בזינג של קליע. "למה את מספרת את זה?" מתעצבן טוני, "זה גורם לנו להיראות כמו משפחה בלתי מתפקדת". כן, אה?

      וטוני לא נשאר חייב. הוא תוקע לג'אניס. הוא תמיד תקע לג'אניס. זה מן ספורט משפחתי כזה של משפחות לא מתפקדות, אתם יודעים. ג'אניס יודעת. אבל לבובי נמאס. כבר שנים שהוא סובל דיכוי של הבוס. "אל תחשוב שזה שאתה הגיס שלי, יקנה לך הטבות", איים/הזכיר בשנה שעברה. ועכשיו גם ההיטפלות לג'אניס. ופתאום – באם! A sucker punch לפרצופו של טוני! וקטטה אדירה ו"תקחי את הילדה למעלה!" (בצרחות, על האומנת) ובסופה, טוני נותר על הרצפה, כלומר, מובס. מה אתם זומם, בשם אלוהים, דיוויד צ'ייס? מה אתה זומם? מכל החיילים במשפחה, דווקא הג'לי פיש הזה, באקאלה, יכניע את טוני? מה אתה מנסה לומר לנו? מחרביך ייצאו מתוכך ציון? חייליו של טוני יקומו הם בעצמם לכלותו? שהרי אם אחד הלוחמים הגרועים שבהם מכניע את טוני, הרי זה כמו לצאת בהודעה רשמית שהוא חשיף, פגיע, ברווז צולע, הממתין לצייד שיקלע בו ("אני לא יורה בצבאים", אמר לו בקאלה ביער, "יש בזה משהו לא ספורטיבי". ובבני אדם אתה יורה, בובי? ובבוס שלך? ובגיסך?).

      בלילה נכנס טוני לחדרם של ג'אניס ובקאלה. ובליבה חשבה ג'אניס – יכולת לראות זאת על פניה – "האם זה 'זה'"? אבל לא. טוני אומר: "ניצחת אותי ביושר, בובי". ולמחרת בבוקר חוזר בו. "זו הייתה מכה מפתיעה". הוא לא בכושר. הוא נורה בשנה שעברה. לא בכושר. פגיע, חשוף, ברווז צולע. אבל עדיין הבוס. והבוס שולח את בקאלה לעשות את הדבר שממנו הוא מתיירא יותר מכל. לחסל. לקחת חיים. האם אתה יורה גם באנשים, בובי? אתה חייל של הפאמיליה, אז אתה בטח בעניין. כולם בעניין. ואז סצינת הרצח במכבסה. שם בקאלה יורה בקורבן כשעל פניו הבעת אימה ותיעוב – לעצמו, לרגע, למסלול החיים שבחר לעצמו, לטעות הנוראה שעשה (קודם לכן אמר טוני לבנות "אנחנו הולכים לשחק גולף", ואז, כשסטה מהדרך לצורך אותה פגישה עסקית עם סוחרי התרופות הגנובות, כמעט שהופיע שם שלט, לצד הכביש: "לישון עם הדגים, 12 מייל". בובי בקאלה האומלל. "האם זה 'זה""? שאל את עצמו.) ועל פניו של קורבנו של בקאלה? גם כן: מבט מזועזע, מבוהל. הוא נאחז בשולי חולצתו של השמן, עיניו ריקות מאימה ותדהמה מההכרה כי אכן כי כן: זה "זה".

      ברוך בואך לעולם הגדול

      בואו, שניה, נתעכב עוד קצת על בובי וטוני. לרגע, בסצינת הדיג באגם, בסירה, היה נדמה כאילו טוני רומז לבקאלה שאם ישחק את המהלכים שלו נכון – שומו שמים – הוא עשוי למצוא את עצמו יום אחד, מועמד לגיטימי למשרת היורש! יורש? בקאלה? מאיפה הגיע ההיפוך הזה בתפיסתו של טוני את התשובה הניו-ג'רזית ל"גברים לבנים לא יכולים לקפוץ"? האם טוני שוחח עם יועץ ארגוני לפני הרנדוו עם בקאלה, וזה לחש על אוזנו לתת אופק ל Employee הנרפה? ואולי זו ניקה, שגרמה לטוני לחוש חיבה בלתי מוסברת לאביה? לא, לא. נדמה שטוני נואש לחלוטין מכריס. הוא מבין שהיורש לא ייצא מבית מולטיסנטי. הוא מבין שמסלול היחסים שלהם נועד להתנגשות (במקרה הרע), לשלום קר (במקרה הטוב). ברית בין הבתרים כבר לא תצמח משם. ומכאן שיש למצוא יורש. אבל מי? לא סילביו – הוא מספר 2 נצחי. ופולי – נו, באמת. אז מי נשאר? שיטת האלימינציה עובדת שעות נוספות, אה? ואם אמנם כך – האם בעצם, משימת החיסול אליה שלח טוני את בובי היא סוג של טקס חניכה, של טבילת אש לצורך בדיקת כשירות והתאמה לתפקיד? אפשר לראות זאת כך. אפשר לראות גם את המאבק שהתפתח ביניהם כרצון של בובי להוכיח לבוס שהוא מוכן כבר עכשיו לתפקיד. מה שתת המודע מעולל לאנשים! אבל בואו נתפשר על כך, שהאמת נמצאת איפושהו באמצע: זרע התקווה נטמן במוחו של בקאלה וחירפן ואותו והפך לזרע פורענות. וטוני התעלל בו, גם מכיוון שהוא טוני וגם מכיוון שהוא יכול וגם מכיוון, שלסבול התעללות הוא חלק ממסלול הכשרה בקוזה נוסטרה. ואם בובי רוצה להצטרף לליגה של הגדולים, אז בבקשה, שיאכל קצת חצץ. שיניח לרכבות הצעצוע שלו וייצא אל העולם הגדול. המדמם.

      בלילה, לפני הקטטה עם בקאלה, מוצצת כרמלה לטוני. "יום הולדת שמח", היא אומרת לו. והשפתיים האלה, שטוני הבטיח בעבר שלעולם לא ינוחו על הזין שלו – שכן הן אותן שפתיים שמנשקות את ילדיו – מתירות עוד נדר קטן. אולי חוסר תשומת לב של צ'ייס. ואולי עדות לכך שהעונה הזאת – שנפתחה בפרק קאמרי, שכמו לקוח ממחזה של הארולד פינטר – היא עונה בה הכל וכולם ישתנו. החוקים יכופפו, האקסיומות ייבחנו ולאורך כל הדרך, מעבר לכל פינה, יצטייר מעל לראשן של הדמויות בלון המחשבה ששואל: "האם זה 'זה'"?