בוז לספר הלבן

האמנים הבריטים הצעירים (או כפי שמכנים אותם בקיצור - YBA) הפכו בשנות התשעים שם נרדף לסנסציה, להייפ תקשורתי ולכסף גדול. הם מופיעים במגזינים לעיצוב ואופנה, מאיישים מסיבות סלבריטיז וממלאים את טורי הרכילות בצהובונים, לצד כוכבי הבריט-פופ והכדורגל. בבת אחת עלה ערכם בשוק האמנות, וספקולציות פרועות של מכירות פומביות הפכו אחדים מהם למיליונרים תוך זמן קצר מאוד.

מאחורי ההגדרה המכלילה הזאת, "אמנים בריטים צעירים", מסתתרים כמה מוחות מבריקים, שהבינו שאמנות היא מוצר הניתן לשיווק בדיוק כמו משקפי שמש של גוצ'י. אנשים כמו הפרסומאי ואספן האמנות צ'רלס סאצ'י (מצלצל איטלקי אך מדובר ביהודי ממוצא עירקי) והגלריסט הצעיר ג'יי ג'ופלינג (בן למשפחת אצולה בריטית שהחליט שהחיים מעניינים הרבה יותר כשאתה מבלה במועדונים עם אמנים צעירים ומגניבים), זיהו בה את הפוטנציאל התרבותי והכלכלי. אם היא מצליחה לזעזע - היא אייטם תקשורתי. אם היא אייטם תקשורתי - זה אומר שהיא גם אייטם מסחרי. ואם ניתן לסחור בה - השמים הם הגבול.

תערוכת "סנסציה" המפורסמת שארגן סאצ'י לקראת סוף המילניום התיימרה לסכם עשור של עשייה בריטית, עם עבודות של עשרות אמנים צעירים. מה שבלט בה הוא בעיקר הסנסציוני - אמנים כמו דמיין הירסט שמשמר גוויות של בעלי חיים בפורמלין, או האמנית טרייסי אמין, שהציגה לעולם את מיטתה הסתורה (כולל קונדומים משומשים. העבודה נמכרה ב-150,000 פאונד) ורישומים שלה כשהיא מאוננת. סיפורי חיים קורעי לב ורכילויות השלימו את העבודה, והעובדה שרבים מהאמנים שהפכו לכוכבי על מגיעים ממעמד הפועלים, עשתה מכל העסק סיפור סינדרלה מרגש. הפרובוקציות עבדו, התערוכה שברה רייטינג של עשרות אלפי מבקרים באנגליה ובארצות הברית, המחירים האמירו, וכל החוליות בשרשרת המזון, החל מסאצ'י וכלה באמנים עצמם, עשו קופה.

אבל עם שקוע הנצנצים ואבק הכוכבים על סוף המילניום, שככה גם ההתלהבות הראשונית. ההייפ נשאר, האמנות הבריטית ממשיכה להיות חזקה בשטח, אבל הגישה השיווקית השתנתה: כבר קצת נמאס מהזעזועים. מאחורי האקורדים הסנסציוניים התגלו טונים אחרים, צורמים פחות, של אמנים שאולי אין להם סיפור חיים צבעוני או מיצבים חושפניים, אבל יש להם דברים לא פחות מעניינים להראות. עד כאן ההקדמה.

ועכשיו לבשורות הטובות: 53 שנה אחרי שהבריטים עזבו את חופי פלשתינה א"י לתמיד וחזרו למולדתם הנהדרת, הגיעו לכאן נציגי האימפריה הבריטית עם שלוש תערוכות סתיו מרעננות, שהסנסציה הזולה מהן והלאה.

במוזיאון הרצליה ובגלריה נגא בתל אביב מוצגת תערוכת הצילומים "אין עולם בלעדיך" (אוצרת נחמה גוטליב), ובגלריה טל אסתר תוצג מיום חמישי (6 בספטמבר) תערוכת אמנים בריטים שאוצר שאהין אפראסיאבי. את תחום הוידאו-ארט מכסה במוזיאון הרצליה תערוכת אוסף וידיאו אנגלי תחת הכותרת "קופסה שחורה", ובסינמטק תל אביב יתקיימו ב-25 וב-27 בספטמבר שני ערבי וידאו-ארט בריטי.

תקצר יריעת עמוד האינטרנט מלהתפייט, אך כדאי מאוד לשים לב לפורטרטים העצמיים של שרה לוקאס בגלריה נגא, לצילומיה המלנכוליים של האנה סטארקי, שאווירתם מזכירה את הסרט "וונדרלנד" , לילדים המשוכפלים של וונדי מק-מארדו ולעבודות הפיסוליות של אלכס הארטלי, אמן נהדר ששתי עבודותיו מייצגות אך במעט את מגוון היצירה שלו (כל העבודות במוזיאון הרצליה).

לעומת הצילומים המוצגים היטב, דווקא תצוגת הווידאו בעייתית: על ארבעה מסכים באולם אחד מוקרנות עבודות וידאו שונות, כמעט כולן עם סאונד מעומעם שמהדהד בחדר ומקשה מאוד על הריכוז. האוצר הבריטי סיימון מוריסי מציין בתוכניה שקטעי הווידאו מיועדים לצפייה על מסך אחד בלבד, אך הצבת הטלוויזיות בחלל החדר סותרת את כוונתו ועושה עוול לעבודות (משקיענים אמביציוזיים, שימו לב: חישוב מהיר מעלה שכדי לצפות בכל הסרטים על כל המסכים יידרשו כשש שעות).

לרווחתי הרבה התברר שתצוגת הוידאו הוכתבה על ידי האוצרים הבריטים עד הפרט האחרון, ואין לאוצרות העבריות דבר וחצי דבר עם הפשלה. תודה לאל, שוב אפשר לטפול את האשמה על הגויים (האם יש חשש שהאוצר הבריטי יטרח לשגר לוואלה תגובה נעלבת על הביקורת? כי אני לא אעמוד בזה יותר). אבל חוץ מהוידאו, שאפו למוזיאון הרצליה, כל הכבוד לנגא, תחי המלכה.

בשכל עשו הבריטים כשעזבו אותנו פה ב-48'. הם הבינו שעדיף שנאכל פה אחד את השני באוריינט, ונשאיר להם לעשות את מה שהם עושים הכי טוב - טלוויזיה, כדורגל, בריט-פופ ואמנות משובחת.