בסיסטית מחפשת להקה: ארקטיק מאנקיז

לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז ניגשתי בחוסר חשק מופגן. אני לא אוהבת את הלוגו החדש שלהם, העטיפה לא ברורה לי - ראיתי אותה מלא פעמים ואני עדיין לא מצליחה להיזכר מה רואים עליה - והרקדניות המנענעות בקליפ ההפוך-על-הפוך של "Brianstorm" כל כך הוציאו אותי מריכוז עד שלא הצלחתי לשמוע את השיר. עוד לפני שהגיע אלי הדיסק השני החלטתי שאין לי יותר כוח לארקטיק מאנקיז. אולי סתם הרגשתי שכיליתי את כל האנרגיה שיש לי ללהקה הזאת בפרץ ההתלהבות הכנה שהמטרתי על האלבום הראשון. למי יש כוח לחכות למה שנחשב באנגליה לאלבום המצופה ביותר מאז "Second Coming" של הסטון רוזס? שהאנגלים יצפו, אנחנו מיצינו.

טוב, זאת הייתה התגובה הראשונית שלי לבשורה שהארקטיק מאנקיז מוציאים אלבום שני, כולה שנה ושלושה חודשים אחרי הראשון (והיה עוד אי.פי באמצע), וגם לי התגובה הזאת נראתה קצת חשודה. בדיעבד הבנתי שהאדישות הראשונית שהתעקשתי להפגין כלפי העניין ככל הנראה נבעה מחשש עמוק לאכזבה. הרי הארקטיק מאנקיז הם לא סתם להקה, הם אפילו לא סתם להקה שאלבום הבכורה שלה, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not", הוא אלבום הבכורה שנמכר הכי מהר בהיסטוריה של הרוק הבריטי. בעזרת תזמון מושלם, רוח נעורים (כולל חצ'קונים!), חוסר יומרנות, אנרגיה מרוכזת, חוצפה, פריפריאליות, כשרון כתיבת להיטים והכי חשוב - תספורות לא מתחכמות, הפכה חבורת הנערים הזו מאחד מפרברי שפילד ללהקה חשובה בהרבה מסך חלקיה, לקולו של דור, לנס התקופתי שמציע עולם הפופ המייאש לנתיניו.

התאהבות קולקטיבית בלהקה היא לא שונה מהתאהבות רומנטית - יש בה אלמנט לא רציונלי, כזה, שגורם לך להרגיש שמושא ההתאהבות שלך הוא הדבר הנפלא ביותר שנברא אי פעם ושאין עוד אף אחד כמוהו בעולם. זה כמובן לא נכון, וגם הארקטיק מאנקיז לא היו להקת הרוק הכי טובה שיצאה מבריטניה, אבל לכמה דקות היא בהחלט נשמעה ככה. רוח הזמן נשבה בשיערם והם הצליחו לתפוס את ההווה בביצים ולייצר ממנו את אחד מאלבומי הבכורה האלה שמגיעים פעם בכמה שנים ומשאירים אותך עם פה פעור. הבעיה היא שעברה קצת יותר משנה מאז אותו הווה. ההווה תמיד הופך לעבר, ההתאהבות תמיד חולפת, וכמוה גם הנעורים, כך שאין להתפלא שחששתי ממבחן המציאות המאיים שמביא איתו האלבום השני.

כל בלבול המוח הזה רלוונטי כמובן רק לעם הבריטי ולחובבי אינדי-רוק בריטי שאינם בריטיים ולכן אוכלים הרבה חרא מחבריהם בשל נטיותיהם האנגלופיליות. כמוני. עבור כל היתר הארקטיק מאנקיז הם, סביר להניח, סתם להקה של ילדים שלא יותר מדי מעניינת אף אחד. אם אתם נמנים עם הקבוצה השנייה, לכו תשמעו ארקייד פייר או משהו. אם אתם נמנים עם הקבוצה הראשונה, תשמחו לשמוע שאחרי שבוע של האזנה אינטנסיבית לאלבום החדש גיליתי שחששתי לשווא, וסוף סוף נרגעתי. היחידי שצריך להלחץ זה הבסיסט השמן שפרש.

אם להשוות את האלבום החדש של ארקטיק מאנקיז לקודמו, אז קודם כל הוא אגרסיבי יותר - עם ביטים יותר צפופים, גיטרות יותר חופרות ואלכס טרנר שיורה את השנינויות שלו במהירות כפולה ומכופלת. אמנם יש בו שני שירים שקטים - "Only Ones Who Know" וקטע הסיום הסינמטי "505" - אבל ארבעת השירים הראשונים הם כמו מתקפה זועמת, ולפעמים קצת מרושעת, על החושים. החל מהרגעים הראשונים של השיר הפותח, "Brianstorm" (בלי הקליפ מול העיניים אפשר סוף סוף להתרכז), עם התופים המהירים ודחפור גיטרת הסרף העקשן, ברור שאלה אותם ארקטיק מאנקיז, רק מהירים יותר, חדים יותר ועצבניים יותר.

את העובדה שאת חטיפי הפופ השנונים שלהם מגישים הארקטיק מאנקיז הפעם במרקם קוצני יותר אפשר לייחס לכמה גורמים. מבחינת נגינה זה קשור לצבירת בטחון כיחידה לוחמת ומבחינה תכנית אפשר לייחס את זה לבטן המלאה של טרנר על התעשייה, על בחורים שמסתובבים עם טי-שרט ועניבה כאילו הם מי יודע מה - כמו בריאן מהשיר הראשון - ועל כל התופעות הגועליות שהיה עד להן מאז הפריצה הגדולה (אם כי העובדה שבחלק גדול מהשירים הוא ממשיך לצאת נגד פוזאיסטים, היפסטרז והצלחתם בעולם, זה טיפה פתטי - בתור מי השגיע עד הלום הגיע הזמן לשחק את המשחק בקצת יותר תחכום ואלגנטיות).

כשזה מגיע לסאונד הקרדיט על האגרסיביות מגיע למפיק ג'יימס פורד (מהרכב האלקטרו סימיאן מובייל דיסקו), מי שהפיק לאחרונה את הקלאקסונז. לא שיש פה צופרים וקשה להניח שהילדים יתחילו להניף סטיק-לייטים בהופעות של ארקטיק מאנקיז, אבל משהו מהאנרגיה הקופצנית של הניו-רייב בהחלט נוכח באלבום הזה.

השיר החמישי, "Fluorescent Adolescent", שמספר על אישה בגיל המעבר שאיבדה את הסקס-אפיל שלה, מתרחק מפרץ האלימות שהתחיל את האלבום ונע לעבר טריטוריית בריטפופ קלילה יותר, כולל אבחנות סוציולוגיות מהסוג שפאלפ או בלר חלקו עם מאזיניהם באמצע הניינטיז. ואחרי זה, במחצית האלבום, קורה משהו מוזר. הארקטיק מאנקיז הופכים לסמיתס. סוג של.

בין אם זה בפריטה של הגיטרה, באווירת הפיפטיז האפלולית (נראה שטרנר רואה את אמריקה דרך אותם סרטים ישנים שבנו את עולמו הפנימי של מוריסי), בכתיבת השירים, בטקסטים העגמומיים על פרידות, בגידות ואהבה אבודה, או בשירה של טרנר, מכיל האלבום ארבעה שירים, שמזכירים - לפעמים למשך כל השיר, לפעמים לרגע קט - את הסמיתס. תקשיבו לבלדה "Only Ones Who Know" (עם צ'ארלי מגירה בגיטרה), "Do Me a Favour" (השיר הכי טוב באלבום), "If You Where There, Beware" ו"The Bad Thing" (כולל צעקת מוריסי קטנה) ותבינו על מה אני מדברת. לא מדובר בשום אופן בחיקוי סמיתס בולט ומביך, אלא בניואנסים שהארקטיק מאנקיז הפנימו לתוך המוסיקה שלהם בצורה שהיא לגמרי שלהם.

אז החששות שלי אולי לא היו מוצדקים, אבל גם אלבום שני מעולה לא יכול לפתור בצורה חלקה ונקייה את האכזבה שהיא חלק בלתי נפרד מהסיטואציה. במובנים רבים האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז יותר טוב מהראשון, אבל גם אם הבחור שלך יודע לענג אותך היום יותר טוב מאשר בהתחלה, לנצח תיזכרי בערגה בטעם הנשיקה הראשונה.

ארקטיק מאנקיז, "Favourite Worst Nightmare"
(NMC)