הכצעקתה?

כמה דברים מעניינים קרו בשבועות האחרונים. ראשית, תל אביב נבחרה להיות אחת מהערים הסקסיות ביותר לבקר בהן. לפי קריטריונים שבחנו מגוון תחומי חיים, תרבות ובילוי, אנחנו בהחלט על המפה והקביעה הזו עשתה קצת גלים מקומיים. אביסל'ה רוח מערבית, אבל לא יותר מדי, או לפחות לא אחת שהמגדלים שעתידים לחנוק לנו את הצורה לא יחסמו. ובכל זאת, נראה כי קובעי הדעה הנ"ל התרשמו במיוחד מחיי הלילה שלה וטענו כי בהחלט מדובר במטרופולין שידו על הדופק.

שנית, סקרים, מפיק דאבסטפ אנגלי וסוג של שם נרדף לז'אנר, הגיע לשתי הופעות (תל אביב וחיפה). ביקור זה הוא סוג של הוכחה לגבי ההצהרה הנ"ל ויש בו את היכולת לייצר בי תחושה חמימה של שייכות רחבה וגורפת, אבל באותה נשימה גם להעלות בראשי הפעוט תהיות.

בשביל ליישר קו ובאמת בקטנה – דאבסטפ הוא תת של תת ז'אנר ממשפחת הבאסים השמנים. לשולטים בז'רגון לא ממש צריך להסביר, אבל למי שפחות בקיא, נמקם את הסגנון איפהשהו שמאלה מג'אנגל ודאב ויותר קרוב לטכנו. אז סקרים (על כל 20 שנותיו) הגיע לקומפורט 13 המשופץ בפלורנטין כשהוא נתמך על ידי מגוון כשרונות מקומיים. באמת נחמד ומעניין. כמה מעניין? די מעניין. מעניין 300 איש פה, ומספר דומה בחיפה. כמה אנשים הוא מעניין בארץ הולדתו? לא תאמינו, אבל מספר לא בהרבה יותר גבוה. הכול באופן יחסי כמובן.

בשבוע הבא, אגב, מגיע לתל אביב מפיק נוסף של הז'אנר (לאופה) וממש לא מזמן עברו פה שף (מצעירי החבורה של בנגה), וקסד, מקסימוס וסרץ' אנד דיסטרוי. ככה יצא שהדאבסטאפ הוא השחור החדש. ויש מי שדואג לו, מפנק ומפמפם ולא יעבור הרבה זמן עד שטיים-אאוט יפרסו לו את הנקניק על 3 עמודי סופרלטיבים ובוקסה נלהבת של מבקר זה או אחר.

זה שלעצמו מוכיח שאין דבר העומד בפני יזמות צעירה ונלהבת – ועל ההוצאה לפועל, ההפקה, יחסי הציבור ויצירת התודעה מקבלים הילדים של הדאבסטפ מחיאות כפיים נלהבות, או כמו שהם היו מנסחים זאת – ביג ביג אפ.

חודש וחצי אחורה לא ידעו זקני השבט לאכול את ההפתעה שנפלה עליהם. שני אדונים נכבדים מקולקטיב UR - "אנדרגראונד רזיסטנס" (דטרויט) - הגיעו בחסות "האקדמיה למוזיקה של רד בול" ומועדון "ברזילי" להרצאה ומסיבה. ההרצאה התקיימה אחה"צ בלאונג' מקומי מלא בנציגי הסצנה הצעירה מכל קצוות הסקאלה המוזיקלית, ועם נוכחות מנומסת של שועלי הרחבות הותיקים. כמה ותיקים? מאד ותיקים. שלא לומר עתיקים.

ישבנו קשובים - מדברים על מוזיקה, משמיעים מוזיקה וכשאחד מהאורחים תהה איך היינו מתארים את ההתרחשות המוזיקלית התל אביבית, עניתי לעצמי – מתהווה. היא עדיין מתהווה, אבל מצבה היום פי מיליון יותר טוב מפעם. כמה מאכזב היה לגלות בהמשך נוכחות כמעט אפסית של אותו דור צעיר במסיבה שאחרי. רק שיהיה ברור – זה היה אחד הסטים המרגשים והמעניינים ש"ברזילי", או כל מועדון אחר לצורך העניין, ידע השנה וגם בשנה שעברה. אפילו הביקור הכייפי-כייף של לורן גרניה באומן לא התקרב מוזיקלית למה שהלך שם. אדרבא הסט של סקרים, חמוד ככל שהיה.

וזה קצת מבהיל וקצת מקומם ובעיקר כאמור, מעורר תהיות.
מבהיל כי בשפע שהעולם מציע היום לצרכני המוזיקה שאינם הולכים בתלם אין מקום לאטימות, אם אכן באטימות מדובר. מקומם כי זה ייצר בי את התחושה שאחרי הכל מרבית המבקרים בסשן המוקדם הגיעו בגלל הצו האופנתי המחייב ("אירוע" של הסצנה, מה לא תבוא?) ומעורר תהיות מוזרות וחלקן אך מחניקות. אללי – האם הפכתי לחדשות האתמול? האם טענותיי משולות לטענות לווייתני הרוק המקומי עשור אחד אחורה? הייתכן שאני זן הולך ונכחד? איך בעצם קרה, שאין בתל אביב דור צעיר של תקליטני האוס וטכנו שיכולים לדבר גם אל הקהל של "ברזילי"? מתי בדיוק טכנו נהיה מינימל משעמם והאוס הפך למוזיקה של ערסים? הרי במדינות המקור מצבם של שני הז'אנרים מעולם לא היה טוב יותר.

צריך רק להעיף מבט בליין אפ של "סאות'פורט וויקאנדר" בשביל להסכים עם הקביעה ולהתחיל לשאול ברצינות: איך זה שאין אפילו שם אחד ברשימה הזו שמיועד לבקר אותנו הקיץ, בזמן שינחתו כאן עוד חמישה מפיקי דאבסטפ והאומן 17 יצטרף להייפ ויביא את דיפלו. אנג'י סטון, רוי איירס, אינקוגניטו והברנד ניו הביס וגם לואי ווגה, קני דופ, מודימן, ג'יילס פיטרסון, ג'זי ג'ף, רון טרנט, דני קריויט, IG קאלצ'ר, ג'אזנובה, קוונטין האריס, טרי האנטר ומארק מאק (4 הירו) – וזה אפילו לא רבע מרשימת המשתתפים - יופיעו החל ממחר ולמשך שלושה ימים בפסטיבל הסול-דאנס הנחשב ביותר בבריטניה, "סאות'פורט וויקאנדר".

סאות'פורט שבצפון מערב אנגליה, תארח בסוף השבוע הקרוב (בפעם ה-40) את האירוע שבניגוד לוועידת המוזיקה של מיאמי, לא התחיל כמיזם של התעשייה, אלא באמת כיוון לקהל רחב תוך שמירה על צביון מוזיקלי איכותי ומוקפד. זה קצת להגיד "שם הקהל מצביע ברגליים" והרבה להגיד "מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה" .לא בכדי הטון הקובע את הסאונד, המגמות ולהיטי הרחבות הגדולים עובר בשנים האחרונות ממיאמי המתמסחרת לשם.

מילה של סחבק – אנג'י סטון יכולה לחרוך את האנגר 11, רון טרנט וטרי האנטר את האומן ו-IG קאלצ'ר לא ישאיר בלטה אחת ישרה איפה שרק תתנו לו לנגן. רק תתנו כבר, ראבק.

מעבר לאג'נדה יש כאן רב-גוניות, פתיחות ופרופורציות. שלוש תכונות שקצת נדחקו אצלנו הצידה. כאן אני מנסה להגיד שהתפיסה הנכונה היא זו שמאמינה בהיצע מגוון, בלתת מענה לז'אנרים שונים ולא לחשוב נקודתי ותת-נקודתי. רק ככה אפשר לחשוף יותר אנשים ליותר זרמים במוזיקה ולייצר יותר ביקוש ויותר עניין. דווקא למקומות קטנים כמו בארץ, נכון יותר לחשוב רוחבית ולייצר ציפה של קצת מהכל – ולא הרבה מדבר אחד. מתוך זה, אולי, נגיע למקום בריא.