* הודעת ארגעה: בטור זה לא מופיע אדיר מילר.
1. יצביע מי שישב בשישי בערב מול הטלוויזיה ותהה האם ליטל שוורץ, עוד מצחיקנית מרגיזה מבית היוצר של יאיר לפיד, תגיש לבסוף איזה פרס או לא? עכשיו יצביעו כל אלה שזה ממש לא מעניין אותם. אוקיי, אפשר להוריד את היד. ואתם יודעים מה? ליטל שוורץ לא באמת אשמה ואפילו לא המרגיזה ביותר, אבל היא מסייעת יותר מכל להבין את האבסורד של עולם הזוהר כיום: בחורה צעירה שעברה קילומטראז' של 17 דקות וחצי במצטבר, עומדת במרכז שערורייה מבוימת מאחורי הקלעים, שכל מטרתה היא להעביר את הזמן בין פרס אחד לפרס השני. אה, וגם לנסות להצחיק. ואז הופיע דץ. האיש שלבש חולצת ריקודי-עם באירוויזיון לפני 15 שנה, נותן יד בפעם המי יודע כמה למיתוגו מחדש כדון ז'ואן החדש. משהו מסריח כאן מריקבון. הבירה עשתה את שלה, הבירה יכולה ללכת.
לא ברור מי התחיל עם הקונספט האווילי הזה, אבל אין ספק שמתיחת טקסים מכל סוג שהם, באמצעות שיח וסיג של מאחורי הקלעים כולל ליקוק הדדי בנוסח סלב לסלב סלב, בדיחות מביכות, נונסנס במסווה של סאטירה, קידום טאלנטים ערוץ שתיימים סוג ז' על גבו של הצופה המותש ובעיקר בזבוז זמן מסך יקר זה ממש שוד לאור החושך. טקס בן למעלה משעה הוא עינוי אסייתי (או סיני) לצופה. וחבל. מכיוון שכאשר מגרדים את המעטפת ונשארים עם הנטו, טקס "משפט הזהב" עשוי להיות בעל פוטנציאל קומי גדול יותר מכל יומטוב זהב זה או אחר, אבל הברוטו מאמלל למעט מערכון מצוין בו אמרו הילדים של בית הספר על שם אסתרינה טרטמן את הדברים הכי לא פוליטיקלי-קורקטיים.
2. בין הפוך על הפוך טיפשי על שי ודרור לבין מערכון אינפנטילי אודות כעסיו המקצועיים של אבשלום קור, ממש נחמד לצחוק על חשבונם של פוליטיקאים, כדורגלנים ופנינה רוזנבלום, באמת נחמד. אלא שבמקום להפוך למדורת שבט מהנה פעם בשנה, עושה רושם שמישהו ניסה לגזור את הקופון שנה אחת מוקדם מדי במקום להחליט על שנת איסוף חומרים מראש.
זו הסיבה שגם בטקס כה סתמי מצאנו בעיות.
1#: חוסר אחידות. חלק מהמשפטים מתועדים בווידאו, חלקם נסרקו מדפי העיתון ואחרים אפילו זה לא.
2#: היעדר רמה. לצד משפטי מחץ המאיימים לפקוע את הבטן, ישנם לא מעט משפטים שפשוט לא מספיק מצחיקים.
3# ישנן קטגוריות דומות מדי וישנם יותר מדי משפטנים שחוזרים על עצמם (לא רק פרץ, רוזנבלום ואלון מזרחי המוצדקים).
4# קראו את חלקו הראשון של הטור מההתחלה.
סידורים אחרונים
אחרי הפרק הראשון פרגנו בטירוף, אבל האם 'מסודרים' באמת כל כך טובה? אחרי שאתמול הסתיימה העונה הראשונה, זה הזמן לעשות סיכום.
מקוריות: אפשר אמנם להריח את ריחם של ג'וני דרמה וטרטל, אבל בואו נקרא לזה השראה מכיוון שהדמיון אמנם קיים, אך אינו מטריד.
עלילה: עקב האכילס של הסדרה היא העלילה. שום דבר לא באמת מתקדם וצובר תאוצה. גם כאן אפשר להקיש מ"הפמליה", אך האחרונה כבר הוכיחה כי אחרי עונה פושרת היא החלה להשתפר גם בנקודה הזו.
דיאלוגים: הדבר שייחד את 'מסודרים' מכל סדרה שנעשתה בארץ בתחום הקומי היא הטקסטים שיוצאים מפיהם של ארבעת המליונרים. הם פשוט אמינים ומצוינים. משפט הפיק-אפ הערס-פואטי "את יודעת שיש לך משהו עצוב בעיניים?" נחקק, כמו גם השימוש בביטוי הסמי-מסטול "אכלת לי ת'ראש".
משחק: אסי כהן יודע לגעת-לא לגעת. כשצריך הוא יודע לשחק עד הסוף וכשלא צריך הוא פשוט מביא את עצמו. השילוב בין היכולות האלה בטיימינג מושלם מאפשר לו להמשיך להיות השחקן הכי מבוקש היום בתפקידים קומיים-דרמטיים; אסף הראל מגלם את אותה הדמות שעשה ב'שוטטות', רק פחות מוקצנת; מאור כהן כמסטול זה קצת משומש; ערן זרחוביץ' אנמי, בדיוק כמו שהוא צריך להיות. כשחקן משלים זה בסדר, אבל כדמות בכירה הוא טעון שיפור.
אסף הראל: האיש הזה מצליח בכל פעם להפליץ ביצת זהב. 'שוטטות' הגאונית, 'מ.ק 22' המוערכת, אפילו הלייט נייט שלו גורם לתלתליו של שליין לסמור בחרדה ועכשיו 'מסודרים'. זו כבר לא מקריות, אלא כישרון גדול.