חומר טוב

למרות שקוראים לו "רומן אמריקאי" ועל אף שבסיס העלילה הוא ארצות הברית, הספר החדש של יהונתן גפן אינו עוסק באמריקה, אלא בישראל. זו אמנם אינה מוזכרת מפורשות ונקראת לאורכו "הארץ ההיא" (התעקשות שהופכת מרגיזה ודווקאית) אבל היא-היא נקודת האחיזה שמניעה את הספר כולו.

גיבור הספר הוא יקי מיטלמן, אמן ישראלי, בן להורים ניצולי שואה שהשתגעו, שמבין חמשת חושיו המפותח ביותר הוא יצר ההרס העצמי. תחילתו של הספר היא אחת מנקודות השפל הנוראות של חייו של מיטלמן - בר מלא אלכוהול וחומרים אחרים. רק סופו של הספר, אף הוא רווי במיני סמים מגוונים, יתחרה בשפל זה. עם ההתקדמות בזמן, כיאה לילד פרחים פוסט-מודרני, זורק אותנו גפן קדימה ואחורה בחייו של מיטלמן: מראשית דרכו כאמן ישראלי נשוי ואב לשניים, דרך עלייתו לגדולה בארה"ב, ההיכרות עם אוצרת אמנות אמריקאית יפהפייה, אימוץ זהות חדשה תחת השם ג'ק מיטל - ועד אבדן הדרך המוחלט, בחירות מוטעות ומזל מחורבן.

גפן לא חוסך מהקורא: התהומות נפשיים ופיזיים שמיטל מגיע אליהם מתוארים בגרפיות לא נעימה. אף פחות נוחות מכך הן התקוות שגפן שותל לאורך הספר, כאילו יש סיכוי עבור הגיבור שלו לחיים אחרים, תקוות שמתנפצות תמיד ומסתיימות שוב ושוב באותה דירה מוזנחת, עם אותם סמים, וכשאותם פושעים חובטים בו פעם נוספת. אלא שהמעמקים הללו אינם הטרגדיה האמיתית של גיבור הספר.

לאורך הספר מתוארים מאמציו של ג'ק (יקי) מיטל להפוך לאדם טוב. מישראלי שתיין, אלים וגס רוח הוא הופך לאמריקאי למשעי, שרירי, בלונדיני ושזוף. אך כבר עם ההצלחה הראשונית מבין מיטל שגם האמריקאיות החדשה לא תהיה עבורו פתרון, וכאמן הוא שואל את עצמו "פעם היה לי משהו חשוב להגיד. מה זה היה?". חייו של ג'ק-יקי הם רצף של טרגדיות אבל הטרגדיה הגדולה מכולן היא "הארץ ההיא", בה יש "שמש שמאירה כל כך חזק שצריך לברוח ממה". ישראל היא המסמר הקטן שיביא למפלתו הגדולה. החמסין, השמש, הקיץ הקופח שאנחנו משוויצים בו, חרך את רגליו של מיטלמן והפך אותו למיטל.

הטרגדיה של הישראליות היא שאי אפשר להתחמק ממנה, לפי גפן. לישראלים, מרוחקים ככל שיהיו, יש משיכה בלתי מוסברת לארצם. ישראל היא מה שאוכל את מיטל בדיוק באותה מידה שהיא הדבר שמפרה אותו. "הארץ קמה לתחייה" עבור מיטל, כפי שאביו מתעורר משיגעונו פתאום, אחרי מות האם.

אותה שמש שהבריחה מכאן את מיטלמן, ואולי גם את גפן, אינה אותו כדור צהוב שמתנוסס בשמיים, אלא הפשעים שעושים ישראל והישראלים בישראליות. הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים מדי יום לחושך המגונן שלנו, שהופכים את הנרטיב הלאומי לבלתי שמיש.

נאמן לסגנונו הצנוע, גפן אומר את שיש לו לומר בקוצר רוח, כמעט בגסות, ואינו מתפתה לאנלוגיות גדולות מדי. למרות זאת, ייתכן שהוא מסתיר השוואה בין מיטלמן לישראל: ישראל שהיא פרי זרע השואה, משוגעת ואגרסיבית, מאוהבת בעצמה אבל חולה במגפת השנאה העצמית, ש"סלחו לה בכל פעם מחדש", כפי שסלחו למיטלמן בהיותו נער פרא בחיפה על תעלוליו בגלל שיגעון הוריו הניצולים. כמו מיטלמן, המגלה בפחד שמסתתרים בו שני ילדים, מגלה הספר שתי ישראל: האחת שקטה ורגישה, השנייה כועסת ואלימה.

בניגוד לספריו האחרונים, "אישה יקרה" ו-"חומר טוב", נדמה שגפן מנתב הפעם את הביקורתיות שלו לכיוון פרוזאי יותר, ורכילותי פחות. המעבר הזה עושה לגפן טוב. הוא עדיין מרדן כמו בן נוער, מלא חן בכעסו אבל גם ילדותי. אך מול אבדן הדרך של ספריו הצהובים, נדמה שבניגוד לגיבורו, בספר זה גפן עדיין זוכר היטב מה יש לו להגיד. את האמת הזו לא קל לשמוע, כפי שוודאי לא היה לגפן קל לכתוב אותה, וזה ניכר ביחסי השנאה-אהבה שמתבטאים בספר, לכל דבר מוכר ובטוח: ישראל, נשים, אהבה, ילדים. לשם שינוי, הפעם שווה להקשיב.


"רומן אמריקאי", מאת יהונתן גפן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר