דוד שמש

לוזר, מסטול, חולה סקס ומלוכלך. לא, איל רוב לא מדבר על עצמו, אלא דווקא על דווין דה דוד, הראפר של הראפרים

איל רוב
14/05/2007

היכולת ממרקת האגו לזהות קול ייחודי בתוך בלילת הביטים שמתרוצצת ברשת והדילמה הקשה - האם לספר עליו או לשמור אותו קרוב אליך חולפים לבנאדם בראש כשהוא בא לכתוב - לראשונה בארץ דומני - על דווין דה-דוד (Devin the Dude), הסוד הכמוס של ההיפ הופ בחמש השנים האחרונות. הדוד, הוא מן קייזר סוזה סטלן - רק בקטע מצחיק ולא מאיים - האיש שהראפרים שאתם אוהבים לשמוע, אוהבים לשמוע. וגם בחורות. הפלואו העצל, המילים הגסות עד גיחוך והביטים הרגועים כמו שקיעה דרומית ביוסטון, עושים יופי את העבודה. והכל כמו בלאנט משובח וריחני, נשרף לאט ומתפיס מהר. עד כדי כך, שאפילו בנות, הרחוקות מהיפ-הופ מרחק ת"א מטקסס, מרגישות את דווין, והוא לא יכול לחיות בלעדיהן. למרות שרוב זמנו עובר עליו לבדו בהרהורים איך היא שוב פעם דפקה לו קטע מסריח.

כבר שלושה אלבומים שדווין ואני מעבירים דאחקות ושאכטות ביחד. בהתחלה הוא היה מדויק, מצחיק ומעורר מחשבה. עם השנים העוקץ קהה אבל המהות לעולם לא השתנתה. דווין עדיין מספר בכנות ובמה שמכונה בתחנות האזוריות "בגובה העיניים" את הסיפורים שלו, כאילו היה סליק ריק מיוסטון - על ביצ'ס שבוגדות, אלו שנותנות, אלו שגומרות לך את הוויד והולכות, בעיניים אדומות יותר מאש, למסיבה טובה יותר ועל אלו שלא מסתכלות לכיוון שלך כי אתה נוסע ב"לאקוויל" 79' חבוטה שבקושי מחזיקה כביש. סיפורים של החיים מהצד השני של המסילה. הצד הלוזרי, הסקסי, המאוד, אבל מאד, מסטול ותמיד - לא משנה כמה מלוכלך זה נשמע, ודווין הוא חופשי אחד מהגסים שבחבורה - תמיד מרגיש אמיתי. חלק מהחיים שלך. כי דווין, ממש כמו ג'פרי ליבובסקי, הוא הרבה יותר מסתם טיפוס קרוע בשקפכפים, הנאחז ברסיסי חיים בזמן עבר כבמוצא שלל רב. הו לא. ה-dude הוא דרך חיים. ובאלבומו החדש, "Waiting To Inhale" הכל, כרגיל, חג סביב אותו שילוש שכיח - www - זה שדווין מגדיר כ- Weed, Woman and Wine.

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק

ליבובסקי הקטן

לאחר ארבעה אלבומים אפילו הדוד נהיה טיפל'ה רציני. זה לא שסימן ההיכר שלו הועם והוא פתאום נהיה לנו "דד פרז". גסויות הסטלה נמצאות כאן בכמויות, אך לשם שינוי הן לא לבד. אם פעם הוא העיד על איבריו המוצנעים כ-"look at these balls, they’re so big/the hairs on’em look like two big old afro wigs" היום הוא מגדיר את הג'ונסון שלו כ-“this dick is so clean, you can serve it with some lima beans.” הכל עובד.

השטותניקיות של דווין מגיעה לשיאה כשהוא שר ב-" She Used to Be" על הבחורה הכי כוסית בתיכון שלו, זו שכמובן לא הסתכלה עליו כשהטוסיק שלה עוד היה פריך ומוצק, אך 13 שנה ומאה קילו מאוחר יותרבסוף נתנה לו את הטלפון. דאבה או לא, הוא הלך ונתן שם עבודה. איך לא. כמו גדול. ואח"כ דפק עליה את הסתלבט של החיים שלו עם החברים על הטרנספורמציה שעברה מ"אלגנט לאלפנט". וזהו בדיוק סוד קסמו של דווין - הוא עדיין שומר את זה אמיתי. אדיוטי ככל שזה יהיה, הוא עדיין יעשה את מה שאתה חושב שיעשה, במקום את הדבר ה"קולי" והנכון לעשות. אלו הם חייו ומהם הוא נהנה להפוך למוקומנטריה בכל אלבום חדש.

בניגוד ל-"Tryin to Leave" הקלאסי ו- "To the X-Treme" המשובח, באלבומו החדש שזור דוק של עצבות, מעין פיכחון עצוב שמגיע מתישהו - לרוב כשאתה הכי מסטול בעולם - ופתאום אתה קולט שהגיע הזמן להסתכל על העולם אחרת. בחורות שרוקדות על מוט לפרנסתן, הוא לא נושא זר לדווין, אך בניגוד לעבר, הפעם הוא בוחר לשורר על הסיבות שהובילו אותן להיות כאלו ויחד עם באן בי וליל' ווין (שני תותחים מהדרום) הוא מספר את סיפורן של שלוש ילדות שהחיים לא הותירו להן ברירה אחרת. קצת בדומה למה שלודקריס (עוד אחד שהתבגר לאחרונה) עשה באלבומו הקודם, רק טיפה יותר טוב. וזו אחוש מחמאה.

גם הפילר הוא קילר

פן נוסף בדווין, נחשף ב-"Just Because"; שם הוא נכנס לראשונה באלימות מילולית מטורפת בבחורה ששברה לו את הלב ולוקח את זה לקיצוניות שאפילו אמינם, על כל סאגת הקים שלו, מחוויר לידה. וכל זה על ביט שמתקשר עם "I Need Love" של LL Cool J.

אך הכל כאין וכאפס לעומת הקלאסיקה המודרנית שמכניסה את האלבום הזה לפנתיאון ומגיעה כבר בשיר החמישי. כאמור דווין הוא איש שראפרים אוהבים לשמוע ויותר מזה ישמחו לשמוע את עצמם באלבומים שלו. אם פעם היו אלו אקזיביט ונאס על ביט של ד"ר דרה, היום אלו ביג סנופ ואנדרה 3000, שניים שיחד עולים כמו תקציבה המשוער של מדינת עולם שלישי. שיתוף הפעולה הקודם בין סנופ לדווין (פשפשו ב"כרוניק 2001" מחדש וגלו שב"פאק יו" דווין זה האיש על ההוק שממשיך את סנופ בצורה מושלמת) כבר מזמן נכנס לקלאסיקה, אך כשאיש כמו אנדרה נכנס לקססה, זה כבר גובל בפשע. "What A Job" הוא בפשטות אחד משירי ההיפ ההופ הטובים של השנים האחרונות ומדבר בדיוק עליכם. אתם שקוראים, מורידים, שומעים ומדברים על המוסיקה שאנשים אחרים עושים רק כדי לחיות ממנה. אני יודע, זה נשמע קצת צבוע, אבל אחרי שתשמעו את הבית של אנדרה (שגונב את ההצגה בפעם נוספת) יש מצב שתבינו את המצב לאשורו.

העניינים קצת נחלשים לקראת הסוף, על אף שכל פילר של דווין עדיף בהרבה על שירי האשפה שמציפים כל אלבום שני סביבכם. אפילו אצל הטובים והסטלנים שבהם. רדמן למשל. לדווין יש את היכולת להפוך את הפילרים לחומרים שמישים בעלי אפקט נמוך יותר, אבל עדיין כאלה שיסגרו את הפינות שצריך בסופו של לילה שיכור במיוחד וזוג ירכיים מפתות צמודות לשלך. רגעים כאלו שהם פחות טובים או משמעותיים, אבל עדיין הכרחיים להבנת התמונה כולה. כמו בחיים. וחיים, זה משהו שדווין יודע לעשות הכי טוב.

דווין דה דוד, "Waiting to Inhale"
(Rap-A-Lot)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully