תמונה וטקסט

בשעות הקטנות של הבוקר, המצומצמות, הזעירות, אתה נשען בקרן רחוב. לובש את החליפה שלך, זאת של ההישענות של קרנות הרחוב (תמיד קראת שיש כזה דבר, "קרן רחוב" והנה אתה שם. אתה שמח שהחליפה יוצאת אל הפועל ושהמוכרת צדקה). הוספת מטפחת. תמיד יש לך מטפחת בכיס, בעצם.
המבט שלך זרוק על איזו נקודה במדרכה. אתה רואה שיש שם משהו, בכתמי המדרכה, שיכול להיות ציור, אולי פרצוף. עוד מעט הבוקר יתחיל, וגם על פי העננים יהיה אפשר לעשות אותו דבר. אחרי זה אתה שוב חושב עליה.

אתה לא יכול להיות כחול. אף פעם לא הייתה כחול. ("לא, לא, לא") אבל עכשיו הגוון הזה, האינדיגו, מחלחל אליך, בתוכך (אתה מחייך כשאתה יכול לשחק רק בשפה שלך ולהגיד "מחכלחל" , מאחד אותם, את חלחול וכחול), מציף אותך, וסתם ישבת לך בצד. יאללה, כחול, תיכנס.

הסתכל על עצמך, כמה שאתה לא מרוצה. קצת ביקור ניחומים ממך, אל עצמך. אין הרבה מה לעשות, הרי לנצח לא תוכל.
הנה אתה. כבר יודע מה לעשות עם זה. אומנם מציקה לך הסיגריה שעומדת להיגמר (פעם היית יותר גרוע, כוס לא שטופה בכיורך המטאפורי הייתה מסכלת מחשבות אחרות, מעכבת אותן), אבל המבט שלך, אתה יכול לשמר אותו בוהה עד אין קץ, כמו משחק "מי ממצמץ ראשון" עם עצמך ואתה אוהב את זה. ממלמל משהו "אני מאוד שמח להיות לא מאושר". בדרך כלל כולם רוצים להיות כמוך, אבל בשעה קטנה של בוקר זה, אתה יכול לתת לזה לצאת.

אתה אומר שאתה מסתדר טוב מאוד בלעדיה ("בסדר") שאפילו שכחת אותה. איזה אידיוט אתה שחשבת שהלב השבור שלך יכול להקניט את הירח, אתה חושב. אתה לאט לאט כבר בפנים. מיד תסדר אחרת את הכובע שעל ראשך; שינוי פוזיציה על פי מצב רוח, אתה עושה זאת מדי פעם; לפעמים שם לב לזה בזמן, לפעמים אחרי זה. להתקשר פעם אחרונה אליה? לא! אתה דבק בלחן הזה שלך.
"אני מסתדר טוב מאוד בלעדייך", אתה אומר. "טוב, אולי חוץ מהאביב". זה זמן טוב לא לחשוב על האביב אם כך.

עמעמת את כל האורות שלך בתוכך. את אוהב את הטקסיות הזאת, אפילו מאוהב בה; אתה הולך לחשוב עליה, מנקה הכל לקראת החלום עליה. אין בכלל על כך שאלה, לאט היא תבוא, היא תופיע. זמן טוב לסדר שוב את הכובע שעל ראשך.

הנה, הגעת לזה. אתה כבר רואה אותה לפניך, בחלום שלך ("בחלום שלך"). היא מצטופפת שם, מצופפת כל חלום שלך. אתה עוצם עיניים, והנה, היא שם. אתה לא יכול למחוק את זה. זמן טוב להחלפת סיגריה; בחלומות זה לא מפריע לסיטואציה.

בזמן שאתה נשען בשעות הקטנות של הבוקר, עם הכובע, המטפחת, עשן הסיגריה והפנס ההוא שעדיין לא החלטת אם הוא מעיק עליך, והכחול הזה שלך שחלחל עד לנעליך והתאהבת בו, אתה יודע איך הסיפור הזה יגמר; "למה שלא נשאר ידידים?", היא תאמר לך. חליפות והישענות לא יעזרו לך פה. מאוחר מדי. היא תסתובב אליך ותאמר את זה. הן תמיד מסתובבות, לפעמים אתה זוכה לראות שיער מתנפנף עם זה, אז אתה שמח שלפחות ראית מחזה יפה.

הכל מת. גם התחבולות של כל רומן חדש. רומנטיות הרומנטיות. אבל עכשיו המאהבת שלך עזבה והחיים לא שווים כלום (כפיים, זה זמן טוב לכפיים).

זה זמן טוב, כשאתה שעון עם החליפה הזאת שלך, להיזכר. אין לך בעיה עם זה שאתה מייצר רומנטיזציה לרומנטיות עצמה. אתה הרי כבר בכחול, ברחמים העצמיים, אז למה לא תלך הלאה? ממילא אין אף אחד כאן וכולם ישנים.
זה זמן טוב להיזכר איך היא לקחה את ליבך, ואחרי זה זרקה אותו. זה זמן טוב לשאול את אלוהים מה זה הדבר הזה שקוראים לו אהבה.

עכשיו הכל עבש, זקן. אתמול, כן, הכל היה חדש. תעטוף את זה. תעטוף את האתמול, תעשה את האתמול חדש. תבחן את ההיום, אל תאהב אותו. לחשוב שמשהו כל כך נהדר, חלף לו ביום אחד, הזדקן ביום אחד. תעטוף את זה, זה יעזור לך. זמן טוב להביט על עשן הסיגריה; קצהו כבר התבגר בכמה שניות.

תבוא לה מגבוה. תגיד לה שתהיה בסביבה. תאיים עם זה קצת, תגיד לה שוב להתראות. הרי הכל כבר מתוכנן; תציין לה שאם היא מוצאת אהבה כמוך, שתיתן לך סימן שהיא מרגישה טוב (גם כשפגשת אותה עשית זאת כביכול בטעות, אבל לא, זה לא זמן טוב להגיד לה את זה. אפילו לא עכשיו).

אולי כדאי להפסיק עם זה? אין צורך בשום תהליכים, וכבר עברת כמה כאלה בזמן הזה של שעות הבוקר הקטנות. אתה עם החליפה הזאת שלך, עם טקסיות העברת התהליכים, אבל אולי עדיף לה ללכת? היא הרי לא עושה לך טוב. עם העתיד תסתדר (אולי זה ירחיק אותך מלהתקרב מאחרות, אבל תרוויח את כל החרא הזה; אתה מודע לשני הדברים), אבל שעכשיו תלך, הרי אפילו להתעצב במלנכוליות מנחמת היא לא נותנת. זמן טוב, להזיז צוואר, לראות אולי אפשר לעשות משהו אחר מהכתם שעל המדרכה, צורה אחרת.

אתה יכול להודות, אין פה אף אחד כרגע. אתה מסתכל אל הצדדים, ואז, חוזר שוב לאותו מבט. לפחות אתה זוכר מה היא אמרה לך, זה אומנם לא נכנס לשכל שלך, אבל אם אתה זוכר מה אמרה, אז אתה יכול להתחרט על זה. זה ייתן לעצב שלך על מה להתכרבל.

אתה יכול לעשות עם זה משהו, בטח שאתה יכול. היא איתך, למרות שלא; זה הרי הצליח לך בפעמים קודמות שדמיינת מצבים שלא היית בהם על מנת להתמודד איתם. זה הכל מחשבה, הנה, היא פה. אתה צוחק כשאתר אומר שאתה אוהב את התקרה שלך יותר מאז שיכולת לראות שזאת ריצפת הריקודים של אהובתך. זמן טוב לשים עוד כרית מתחת לצוואר ולצפות.

אתה לא תהיה אותו דבר אף פעם. אתה אוהב את הפיקחון הזה שלך, זה בדיוק יושב לך טוב. מאז שנפרדתם, אתה לא אותו דבר, וגם לא תהיה אותו דבר. תראה אותך; שומר לה אמונים בעצם, מקדש את העתיד שלך עצמך בכך שלא תהיה אותו דבר. אתה לא מאמין לציפורי השמש ולשיר שלהם שאומרות שזה האביב. אתה לא תהיה אף פעם אותו דבר,
בתוכך אתה יודע את זה. זמן טוב לשאיפה כמעט אחרונה מהסיגריה, זה הולך ומתקצר.

האהבה הזאת שלך, הלכה. שאלת את השמש, הירח, הכוכבים שזהרו. היא בראשך, אבל לא איתך. בדידות דרך היום ודרך הלילה. זמן טוב לעשות תקליט בלדות.

Frank Sinatra, In the Wee Small Hours, 1954