משכנות שאננים

*** "בשנת הארבעים לאיחוד העיר עולה השאלה במה מתבטא האיחוד הזה? יש שיראו את האיחוד בכבישים, מבנים וצינורות. אך אני רואה את אחדותה של ירושלים כאיחוד של לבבות ונשמות" ***

- אורי לופוליאנסקי, ראש העיר ירושלים, מברך לכבוד אירועי "שנת הארבעים לאיחודה של ירושלים".

כנראה שרק אדם חרדי מאמין כמו לופוליאנסקי יכול לראות את ירושלים כעיר מאוחדת - כי עיניו אינן רואות את ירושלים כמציאות בהווה, אלא רק כעבר או עתיד. הרי איך יכול להיות שהעיר הקדושה לשלוש הדתות, עיר של מקדשים, נביאים ונסים, עיר שאליה יעלה המשיח בכביש מס' 1 ושממנה יתחילו להתעורר המתים- איך יכול להיות שלעיר הזו יש בכלל הווה?

אבל לעיר הזו יש הווה. ולא סתם הווה, אלא מין מציאות מחורבנת, עם צינורות ביוב קלוקלים, מחסור חמור בדירות, גנים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים בשכונות ערביות וחרדיות, פקקים מעצבנים, אבנים בכבישים (בגלל שבת וסכסוכים) וכמובן חומות. אבל לדידו של לופוליאנסקי וירושלים שלו, כל הבעיות היומיומיות והמציקות בעולם הזה הן רק מסדרון לעולם הבא. אולי מסדרון חשוך, אולי קצת מטונף, אולי אפילו ארוך ומפחיד, אבל רק מסדרון שצריך לעבור אותו וזהו. הנה עוד צעד אחד ונגמר.

גם הראיה הרומנטית-החילונית את עיר הקודש, בה החומות בירושלים הן רק חומות העיר העתיקה עליהן אפשר לצאת ל"טיול על החומות" לעת ערב ושקיעה, מוחקת את כל הזמן המתמשך של העכשיו. הרי די לנסוע לשכונת אבו-דיס כדי לראות מה זה באמת "בליבה חומה". מי שאומר היום שירושלים מאוחדת, אינה חצויה ואינה יושבת בדד ובליבה חומה, הוא עיוור או דתי או נביא שקר.

אבל הנה, רק מי שנושא עיניו כלפי ירושלים של מעלה, מועד ברחובות העיר התחתית. הגבול המוניציפלי המשיחי של ירושלים מתעלם משכונות נחשלות במזרח העיר הערבית ובאזורים החרדיים. עבור הרומנטיקן, ירושלים יכולה להיות לוקיישן מצוין לצילומי חתונה או סרט תקופתי.

השילוב בין התעלמות מהמציאות הקיימת, פנאטיות דתית והתרפקות נאיבית על רומנטיקה, הוא הרסני במיוחד כשהוא מגיע מצידם של אישי ציבור מובילים. ירושלים היא אולי העיר הגדולה בישראל, אבל סובלת מהגירה שלילית של כ- 16,000 איש מדי שנה, שהופכים את העיר לעיר המתים. הרים שלמים הופכים לבתי קברות – ומעט מדי לדירות. מי שמסכים לחיות בעיר הם בעיקר עובדי מוסדות ציבור וממשלה, דתיים, ערבים או כמה עשירים זרים שקונים בתים לחופשת הקיץ. בשנים האחרונות נשארו בה מעט מאוד חילונים, משכילים, מבוססים ויוצרים שלא עזבו לפרברי העיר או למישור החוף.

לקראת שנת ה- 40 לאיחודה של העיר כדאי לחשוב שוב על הביטוי "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", והפעם לא כמשפט מטאפורי. מין הראוי שירושלים ואוהביה יתעוררו מחלומה של נעמי שמר שהיה לסמלה של מלחמת ששת הימים על "ירושלים של זהב" ה"שבויה בחלומה". לא חלום אלא מציאות קשה - לא מאוחדת, לא חיה ולא תוססת, אלא פשוט מתאבנת בין אבניה ההיסטוריות.

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"