חן-חן למתחנחן

    הניסיון להלך בין טיפות האלטרנטיבה והמיינסטרים ניכר באלבומי הבכורה של חן קליין ותמיר חיטמן. שרון אריאלי בדרך השלישית

    שרון אריאלי

    בין תמיר חיטמן וחן קליין ישנה תמצית של סיפור שלם: הניסיון להקים איזושהי דרך שלישית במוזיקה הישראלית הפופולרית, זו שלא בהכרח נטועה בפרילנד או בבית הספר רימון. כזו שמערבת דיסטורשנים ופסנתרים אצטדיוניים נוסח קולדפליי עם רגש צנוע וכובש שגם ינסה להגיד משהו, מעבר לסלוגנים בטעם מיץ פטל. באופן די אבסורדי, דווקא נוסחת הקסם שהייתה אמורה לכבוש את מבצרי יפו ואוחזי המקלדות, היא זו שנופלת בשיטתיות בין הכיסאות הישראלים.

    תמיר חיטמן, נצר נוסף למורשת המיינסטרים הישראלי מבית הלייבל "עננה" (וכן, הוא למד ברימון תקופה) הוא לא החומר שממנו עשויות ציפיות גבוהות ליצירה בעלת משקל לא נוצתי: עניין של ייחוס וסביבה אמנותית. לכן נחמד לשמוע איך חיטמן שתל בחלק מהשירים - באופן כמעט חתרני - גיטרות חשמליות, שהן בוודאי אגרסיביות בהרבה ממה שהורגלנו אליו בפופ הישראלי של שנות ה-2000. בכך, חיטמן מנסה להמר באינטואיציה חכמה על הליכה של צעד אחד קדימה ממלך השכבה, אריק ברמן, כשהמוטו הוא "מקסימום בסוף ניפול".

    וחיטמן אכן לא מאכזב, ונופל בים של הססנות והתכרבלות בשמיכה החמה של השמאלץ, שמתבטאת בשני אופנים מרכזיים. הראשון, הוא הטקסטים הבנאליים בדקדוק סמי ספרותי-חובבני ועילג ("שואל אותה-כמה גרם הוספתי?/ וכשנדמה שכן דיכאון חטפתי") בהם חיטמן מנסה להיות מאהב קורא שירה, אך מחובר לשורשיו כישראלי בעל קריצה. האלמנט השני הוא היעדר הפרופורציה הווקאלית שמאפיינת את תור הזהב הנוכחי של המסיקות והברמנים: בהיותו פריק של צרפתיות ושנסונים (האלבום מוקדש לפריז), חיטמן הוא בהחלט חובב דרמות, ומכיוון שאורי זך יושב על הקונסולה, הרי לנו כל טעויות מירי מסיקה במקום אחד.

    זה גם המקום להרחיב קצת על תרבות השירה של יוצאי רימון: דמות מרכזית בבית הספר רימון הוא גיטריסט תמוז ובעל המניות הרבות בתרבות הישראלית הוא יהודה עדר. עדר הוא אחד האחראים הבלעדיים במוזיקה הישראלית על פיתוח תחום הפקת השירה (חמי רודנר ועברי לידר למשל),ואחד ממליצי היושר היחידים על איה כורם ברדיוס של 400 ק"מ. יש לי יסוד סביר להניח שהיחס ההיסטרי שמעניקים יוצאי רימון לשירה מתמרחת, אקספרסיבית ומנותקת מכל קשר ליכולות של הזמרים עצמם נעוצה במורשתו של עדר, ונראה לי שיש בכך סוג של עוול לגיטריסט ענק כמו עדר, שרק רצה לשחרר את המופנמות ופיתח מפלצת. בכל אופן, חיטמן הוא לא ג'ף באקלי, ובשיר החותם "אמן" האמת הזו מתנפצת לכולם בפנים. יש נפגעים, ויש נזק.

    תמיר חיטמן, "מקסימום בסוף ניפול", עננה

    "איפוק זה כוח" (אריק שרון, יוני 2001)

    לעומת החיבור המוזר של חיטמן עם גיטרות, החשמל של חן קליין הוא טבעי: כמי שחיה באופן יום יומי באקווריום של דגי הרוק הישראלי (בפאב אותו היא מנהלת, או בימיה בפרילנד), הבחירה של קליין באייל אבן צור כמפיק מוזיקלי היא לא בדיוק הפתעה מעלפת. לעומת הפומפוזיות של חיטמן, קליין היא מופת של מופנמות ואיפוק -ביחסים שהיא מתארת, בעצבים שהיא מפרקת, ביחסים שהיא מתארת וגם בשירים שהיא מלחינה.

    היא מציירת בעיפרון דק ובקווים מתערסלים, דמויות מינימליסטיות שמסתירות הרבה יותר משהן חושפות. בכך, קליין היא סוג של תקווה גדולה לפריצה איכותית לכיוון המיינסטרים: בדואט המצוין שלה עם אבן צור ("האגם קפוא") היא מתוקה אבל לא סכרינית, כשאבן-צור מאזן אותה היטב. באלבום הבכורה שלה, לקליין יש את התכונה הטובה ביותר שאמן פופ צריך להתפלל אליה: אמינות, וקליין, מהעטיפה ועד לאחרון התווים שלה, הייתה מסוגלת לעבור גם את וינוגרד. אבל חוסר היכולת של קליין לתת את עצמה למוזיקה עד הסוף (ולא בצורה אקסהביציוניסטית נוסח חיטמן) ולהפוך למשהו שאפשר להזדהות איתו, היא גם חולשת האלבום.

    ההפקה של אבן-צור לא מאתגרת את החשיבה המוזיקלית של קליין, ונותרת פשוטה, לפעמים פשוטה מדי. וכשהטקסטים עצמם לא קורעים לבבות אלא מאיירים דיוקנאות בלבד, קשה לזהות משהו שידביק את המאזין לאלבום מעבר לאיכויות הבסיסיות שנמצאות בו. זה לא אומר שהאלבום של קליין הוא לא משהו ששווה את זמנכם, הוא בהחלט כזה ולא רק על רקע ההיצע הדל של המיינסטרים הישראלי, אלא כיצירה בפני עצמה. אלא שהעיניים צריכות להתכוונן אל המקום אליו תתקדם קליין באלבומה הבא - שם, קליין יכולה להיות זו שתבשר על הקמת הדרך השלישית במוזיקה הישראלית. הכישרון והיכולת כבר שם, היא רק צריכה להחליט. מקסימום היא בסוף תיפול, אבל תמיר חיטמן היא בטח לא תהיה.

    חן קליין, "חן קליין", התו השמיני

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully