פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עסקת חבילה מאת יפתח רייכר-עתיר

      חיי המשפחה של אבנר, מג"ד צנחנים במיל', קורסים. מתוך "עסקת חבילה" מאת יפתח רייכר-עתיר

      "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
      המשפט המשומש הזה מתנגן לו בראשו של אבנר כמו שורה משיר שמגיעה פתאום ונתקעת עד שהדבר הבא מוציא אותה, ואבנר שממלמל את המילים ללא קול, מנסה לברר לעצמו מה יבוא אחריה ומקווה למשהו יותר פשוט.
      איש קשה אבנר, קשה לעצמו. גם הוא לא יכחיש זאת ותמיד יאמר: "קשה באימונים- קל בקרב", אבל תשובה טובה לשאלה על איזה קרב אין לו והוא רק ינסה להסביר למה תמיד הוא צריך להיות בכוננות.
      אבנר מכין את מסדר היציאה. השעה כבר ארבע לפנות בוקר, ולמרות שהמונית או טו טו מגיעה וצריך עוד לתכנת את השקיית הגינה, הוא מוצא זמן לבדוק שוב את תוכנה של חגורת המתנים שלו- מין פאוצ' ענקי שהוא מתכוון להיות צמוד אליו כל זמן החופשה. אף פעם אין לדעת מה יקרה.
      רק כשהוא שוכב על הספה בקליניקה של אמנון שעל ההר, הוא מוכן לדבר על זה. רק שם הוא מוכן לחטט במה שקורה לו בכל הזמן שהשעה הקצובה מרשה לו ולנבור במחילות הפתלתלות כמו חולד שמתעקש להגיע לשורשם של דברים. "תבין אמנון", הוא אומר לפסיכולוג שלו ומנסה להסתכל לו בעיניים. "בכל רגע זה יכול לקרות ותמיד אחרי זה מחפשים תירוצים ואומרים ש'אילו רק היינו מוכנים, הכל היה אחרת". הוא מחפש את הדוגמא הנכונה, אבל אמנון אומר: "אין טעם לדון בדוגמאות, צריך לדבר על הדבר עצמו, מה קרה לך"?
      "שום דבר, אין לי סיפור", אומר לו אבנר, "וזה עושה את המצב לעוד יותר גרוע. נדמה לי שאם הייתי כבר מאחורי זה, עם הטראומות ותחושות האשמה, אז אולי היינו יושבים כאן ומנתחים פעולה אחרי פעולה, כמו אחרי מבצע, ומה שהיה נשאר הייתה רק צלקת. אתה יודע: לפעמים צלקת חזקה יותר מהעור עצמו".
      "מכל סיפור יוצאים עם טראומות? אין אפשרות אחרת"? שואל אותו.אמנון
      "אולי יש, אבל אני מעדיף להתכונן למשהו רע. את הטוב- אם יגיע- אקח בתור בונוס, פרס שהמזל מביא, ובינתיים אני מתבונן סביבי ומתכונן".
      "וזה משאיר לך זמן לדברים אחרים"?
      "לא. כי אני מרגיש שאני כל הזמן צריך להיות אחראי, לחשוב צעד אחד קדימה, להיות מוכן. וזה מעייף אותי, מעייף אותי מאוד. אנחנו לא דגים ואנחנו כל הזמן במים, וצריך לשחות, צריך לזוז, לעצור זה לטבוע וקפיאה במקום פירושה מוות. ככה זה גם עם החופשה הזאת". "איזה חופשה"?, שואל אמנון ואבנר מספר לו על חופשת הסקי שהוא יוצא אליה עם עמית ועל הסירוב המוזר של סילויה לצאת איתם לחופשה משפחתית אחרונה לפני הגיוס. "וזה לא רק זה", הוא אומר לאמנון ובולע פקעת קטנה של עלבון. "כשהיא שמעה על המחיר ועל המלון שבחרתי, היא הסתכלה עלי כאילו אני איזה פקיד אצלה במשרד שמחליט על הוצאה לא ראויה. תאמין לי, אם היא הייתה יוצאת איתנו זה היה עולה כפליים. אבל היא אמרה: 'תצאו תצאו, תעשו חופשת בנים כמו שצריך, אחת אחרונה לפני שעמית הולך לצה"ל שלכם'. ובכך היא אמרה לי על צה"ל שהוא לא שלה וחתמה עוד פעם את הויכוח על יחידות קרביות".
      "וזה פוגע בך"?
      "הוא בן יחיד. הוא צריך להתנדב ואנחנו צריכים לחתום".
      "ואתה תחתום"?
      "אם הוא יתנדב".
      "כלומר"?
      "הוא לא מדבר, ואני לא שואל כי אני רוצה שהוא יגיע לזה לבד".
      "אז אתה רוצה שהוא יהיה כמוך"?
      "אני רוצה שהוא יעשה מה שטוב לו, אבל אני מודה שהמחשבה שהוא יישב בקריה בזמן שמישהו אחר יסתכן בשבילו, מטרידה אותי".
      "וסילויה? מה היא אומרת"?
      "לה זה ברור. לא מתנדבים לקחת סיכונם- עושים רק מה שמוכרחים".
      "ולך"?
      "אני מבין את זה, אבל זה ממשיך לנקר ולנקר".

      רעש מנוע הדיזל של המונית ליד הקוטג' היחידי שמואר בארבע בבוקר קוטע את הרהוריו. הוא סורק במבטו את הסלון הקטן ומסיים את מסדר היציאה, שתמיד, ולא משנה מתי, מערבב לו את הבטן ומזכיר לו מסדרי יציאה אחרים.
      כי כזה הוא, "אין מה לעשות", הוא אומר, "פעם צנחן תמיד צנחן", וכך הוא מקפיד לעשות יותר מילואים מכולם ואף פעם לא ייתן לסגן שלו להנהיג את הגדוד במקומו, וסירב כשהציעו לו להיות סמח"ט. "אני את החיילים שלי- לא עוזב". אמר.
      "יאללה עמית, לעלות על הרכב", אבנר מצהיל את קולו שמהדהד כמו צליל מזויף בתוך שתיקת הבוקר של עמית וסילויה.
      זה מגוחך. הוא יודע. וגם הסגנון הצבאי מיותר לחלוטין. שום דבר לא יקרה אם ייצאו כמה דקות מאוחר יותר כי גם כך יגיעו לשדה הרבה לפני הטיסה. הכל מתוכנן עם רזרוות, מקרים לא צפויים והמון אפשרויות. כמו בצבא, רק שכאן זה לא צבא, כאן זה הבית הקטן שלו ברעננה, ואבנר בן-הר הוא אמנם מג"ד צנחנים במילואים אבל כאן, כמו שהוא נוהג לומר לאמנון, הוא סתם אחד. אחד שעובד באגף התקציבים במשרד האוצר, שמכין לעצמו ארוחת צהרים בתוך קופסת פלסטיק ונוסע חמש פעמים בשבוע לירושלים וחזרה ברכב של חברים.
      אבנר מביט בסילויה היושבת בפינת המטבח ומעיינת בגלובס מאתמול ושואל את עצמו אם היא תקום כדי להפרד מהם. "ממילא הערת אותי", אמרה לו כשהזדחל בשקט מהמיטה. "וחוץ מזה, אני רוצה לוודא שאתם יוצאים", אמרה ואפילו לא צחקה מתחת לשמיכה. "כן", אמר, "יהיה לך שבוע חופש מאתנו". "אבל גם לכם ממני". "את יודעת שרצינו שתבואי". "כן, אבל זה לא מתאים לי". אבנר חנק את הרצון לשאול אותה מה כן מתאים לה והלך להעיר את עמית. הכל בעצם כבר הוכן אמש ואם סילויה מעדיפה להמשיך לישון, מצידו אין בעיה. גם קפה הוא יודע להכין לעצמו.

      סילויה מציצה באבנר ועמית שגוררים את התיקים אל הדלת ועיניה מסרבות לחזור אל טורי המניות שבעיתון. "די, שילכו כבר וישאירו אותי לבד", היא מייחלת. הטלפון הנייד שלה מונח לידה והיא מתבוננת בו ומצפה לרגע שהדלת תיסגר. היא יודעת שעוד מוקדם ומהדקת את שתי ידיה סביב ספל הקפה.
      כשעמית יורד מחדרו בצעדים ארוכים ומצטרף אל אבנר שמחזיק את הדלת פתוחה ומחכה לו, היא רוצה לקום ולחבק אותו אבל המבט העייף שלו מרתיע אותה וכשהוא נפרד ממנה לשלום היא מרימה את ראשה מהעיתון ומהנהנת לו.
      צופה בבנה ובעלה כשהם יוצאים אל המונית, היא מתאפקת שלא להצית סיגריה, ומעבירה את מבטה מאבנר אל עמית. היא נחרדת למחשבה שבעוד כמה חודשים היא תלווה את עמית בדרך החוצה כשהוא לבוש מדים. היא מעבירה את מבטה על גופו הארוך, והנה כבר גבו מופנה אליה, ופניו שרק זיפי זקן ראשונים צצים בהם מדי פעם במקומות לא צפויים, מוסתרים ומתרחקים. אני אוהבת אותו, את בני האחד והיחיד, ואני שולחת אותו מעל פני כדי שאשאר לבד.

      אבנר לוקח את התיקים, מוודא שדבר לא נשאר מאחוריו וטופח על חגורת המתנים הכבדה שלו. "תראה", הוא אומר לעמית שעומד ליד המונית עם תיקו, "זה כמו מסדר לפני צניחה, בדיוק אותו הדבר, התיקים נראים כמו מצנחים וחגורת המתנים שלי היא בגודל של מצנח רזרבי". "על מה אתה מדבר, אבא", אומר עמית בעיניים מצומצמות. "עכשיו ארבע בבוקר, בחייך". "כן, ארבע זה הזמן שיוצאים אל המסלולים", מתעקש אבנר כמי שחשוב לו להעביר עוד טיפת אינפורמציה. "רק שכאן יש לנו מונית מרצדס ושם זה משאית פתוחה עם רצפת פלדה קרה". "טוב טוב אבא, תספר לי על זה אחר כך", ועמית זורק את תיקו לתוך תא המטען, מתיישב בכבדות במושב האחורי, משעין את ראשו על המשענת וכבר עיניו עצומות, גם אוזניו.
      זה היה מיותר, חושב אבנר שנכנס ומתיישב לידו. הוא מניח את התרמיל הקטן שלו בין שניהם וכשעמית שם את ידו על התרמיל ומתרווח על המושב, אבנר מתאפק אך בקושי שלא להניח את ידו על ידו של בנו.
      לפני שהמונית עוזבת, הוא מעיף מבט אחרון אל דלת הכניסה. סילויה נשארה לשבת עטופה בחלוק הבוקר שלה ולא מלווה אותם אל הדלת. מילא אני, הוא חושב, אבל למה לעמית היא לא אומרת שלום.
      בדרך הוא מביט חליפות בבנו המנמנם ובנוף המוכר שחולף מהר מול פניו. בתוך החושך שמתחיל להיכנע לאור הבוקר הוא מזהה בקלות את המחצבה הנטושה ואת הכניסה לישוב שנבנה על שטחי האש הישנים. מבטו חוזר אל עמית ונח על הפנים שהשינה מרככת. הצער מתפשט בתוך אבנר כמו הייתה נשמתו רצפה חלקה שברז מים נפתח מעליה. העגה הצבאית הזאת: 'לעלות על הרכב', ' מסדר יציאה'. לומר שכך אני מכין אותו לצבא. איזה תירוץ עלוב. זה אני שלא יכול להיפרד מהתקופה ההיא והופך אותה למין הר שרק מפחיד את עמית יותר, כאילו שרק אבא יכול. הוא גוער בעצמו על שנזף וזירז, ומבטיח לנסות, לפחות הפעם, בחופשה הזאת, שם על ההר, להיות אחר.
      המחשבה על המסלולים הלבנים, על ההיצמדות למגלשיים ועל הירידה למטה, מעוררת בו התרגשות, ומזכירה לו את הפעם הראשונה שהרגיש שהטבע מחכה לו, שאפשר להתאחד עם העוצמה של הנוף.
      הוא היה בן שבע עשרה ורכב על הטרקטור בשדות המושב באחר צהרים של קיץ. השדות היו ירוקים ורטובים, השמש עדיין לא נטתה לשקוע והוא נהג אל שדה רחוק כדי לפתוח ולסגור ברזי השקיה. הוא לבד ומרגיש את עוצמת הטרקטור מתחתיו ופתאום עומד לו. תחילה הוא מופתע ומתקומם ומנסה לחשוב על דברים אחרים, אבל מה שקורה- קורה והוא מקשיב לגופו. הטרקטור רועד ורועש מתחתיו, הדרך הפתוחה מולו הולכת ונעשית צרה ומזמינה ולמרות שכבר נסע בה הוא מרגיש שהוא נכנס למקום שלא היה בו. פתאום, בלי להסביר זאת לעצמו, הוא עוצר ומתפשט. את הגופייה הוא תולש ללא חשש וגם את המכנסיים הקצרים הוא מסיר מעצמו בחטף. כאשר הוא רואה את הבליטה הגדולה של אברו הזקור, הוא מתבייש קצת, עוצר ומסתכל סביבו ואל נוף הגבעות העגולות והמזמינות ולתוך הדרך הפותחת את שעריה לפניו. הוא מוריד את תחתוניו ויושב על כסא הטרקטור. הפעם הוא מרגיש את אשכיו על הכרית המאובקת, ורואה את פינו מצביע לכיוון הנסיעה. הוא משלב מהלך ונוסע. הוא שר. הוא שר בקול רם שיר שאיננו זוכר אבל היום הוא זוכר היטב את תחושת השחרור והעוצמה.

      סילויה עומדת במרפסת בפיסוק רגליים. בידה סיגריה ראשונה והיא רואה את השמש העומדת לזרוח. אילו הייתה עומדת מול החלון הגדול של חדר השינה, אפשר שהייתה רואה את המטוס ממריא מערבה עם אהוביה הנבגדים שידיהם נוגעות ולא נוגעות זו בזו. אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה, ובמחשבות אי אפשר לשלוט, ולכן והיא עומדת במרפסת אבל מחשבותיה לוקחות אותה אל בית אחר ואל מיטה אחרת.
      צלצול הטלפון במטבח מריץ אותה חזרה אל שולחן האוכל. אולי זה הוא, אולי זה הוא. ליבה מתקתק . אמרתי לו שבארבע הם עוזבים. היא מציצה בשעונה, יודעת שעוד מוקדם, אבל לא מצליחה לחנוק את האכזבה כשהיא רואה על הצג שלה את מספר הטלפון של אבנר.
      "אימא"
      "כן עמית, מה שכחת הפעם"? היא עונה לו ואצבעות ידה מתופפות על המדף שעליו היא נשענת. כי אם עכשיו יתקשר, היא חושבת, לא אוכל להגיד לעמית שיש לי ממתינה בשעה כזאת. היא משתדלת לקצר.
      "אם רותם תתקשר, תתני לה את מספר הטלפון הנייד של אבא", ובקולו היא שומעת את רטט הציפייה.
      "בסדר".
      "ואימא".
      "מה".
      "לא חשוב".
      "נו מה אתה רוצה"?
      "כלום".
      הוא מנתק את השיחה ועכשיו היא מצטערת. היא מתבוננת בטלפון הדומם ומקווה שיתקשר שוב וייתן לה הזדמנות להגיד לו משהו נוסף. היא מנסה לצלצל חזרה אבל כשהיא שומעת את ההודעה הטיפשית שעמית הקליט בתוך רעש הרקע של אולם היוצאים, היא מנתקת, מציצה בשעון ומותחת את סבלנותה עוד קצת. תבין עמית, למרות שזה לא פשוט. יש לי את ראול ואני רוצה אותו כמו שאתה אולי רוצה את הרותם הזאת שמסתובבת אצלנו בבית כאילו שאתה כבר שלה. מותר לי עמית, מותר לי, וזה לא נגדכם- זה בשבילי, ואולי באיזה שהוא מקום זה טוב גם לכם שתהיה לי פינה משלי.
      זה החופש שלי, היא חושבת והוא עומד להתחיל. לא שילחתי אותם מעל פני, הם לקחו לעצמם את החופשה שלהם ולי יש את זו שלי, ואין כאן שום דרמה גדולה ואין משמעויות נסתרות.
      כל מה שאדם מתאווה לו הוא משמין או לא מוסרי. לא סילויה המציאה את המשפט הזה, אבל גם לה מותר ליישם אותו. היא מכינה פרוסה עבה של טוסט, מורחת עליה שכבה עבה של חמאה ויוצאת עם מגש קטן אל הכיסא שמחכה לה במרכז הגינה. יום השמש החורפי פורץ בכל עוזו. יום לא מוסרי ביופיו.
      בפינת הגן, מתחת מפל קטן שאבנר בנה, מונחת לה אבן שהם הביאו יחד מהרי ירושלים אחרי שעמית נולד. המים זורמים מאז, מלטפים את האבן שהוריקה בינתיים ומעצבים בה את נתיבם שלהם. שבע עשרה שנה וכבר יש לה שביל ופנים לאבן הזאת שהם מגדלים עבור עמית והנכדים, מנסים לייצר מסורת שתחבר אותם יחד.
      הציפור 'שלהם' באה. שחרור קטן וזריז שאימץ אותם זה מכבר. נוצה אחת שבולטת מכנפו הימנית, תוצאת פציעה נשכחת, עוזרת לה לזהות אותו. הוא מדלג לו בין השיחים ועומד על ענף דק המתנדנד תחת משקלו. השחרור פוער וסוגר את מקורו הכתום ונראה כאילו הוא נהנה מהתנועה. כמו לוליין הוא מרים רגל אחת מהענף ומסב את ראשו לעברה של סילויה המשתאה נוכח הביטחון העצמי של הציפור שלה. הנה הדוגמא שלי, היא חושבת: עליזה ונחושה לקראת יום חדש, והיא זורקת אליו פירור שהוציאה מפיה. השחרור שנבהל ופרח אל ענף רחוק, מתפתה וחוזר ומנקר בשלווה זהירה בארוחת הבוקר שלו ומרים מדי פעם את ראשו בתנועה חיננית שפורעת את שפע נוצותיו השחורות.
      סילויה רוצה להיות כמוהו. היא מתבוננת בגן וצופה בעצים ובשיחים המתאמצים לצמוח ולהתרבות. היא חושבת על האבן המ?שתנה תחת זרם המים הדק. היא מתאווה לנחישות השקטה הזאת. למלחמת הקיום הברורה שהאהבה האנושית על יצריה ובלבוליה, לא מצליחים לגעת בה. היא רוצה שהכל יהיה פשוט כמו השחרור הדואג רק לעצמו, כמו העץ הרוצה לצמוח, כמו האבן המונחת לה בשלווה ממתינה למים שיעצבו אותה.
      דמעות חונקות את גרונה. "תראי אותי", היא אומרת לציפור שחזרה אל הענף, "אני בת ארבעים ועדיין מתחילים איתי ברחוב. יש לי בעל שאוהב אותי, למרות שהוא חסכן בדיבורים על זה ("בצנחנים", הוא יגיד, "זה לא מקובל, אנחנו בוכים רק בכותל, ועל אהבה לא כתוב שום דבר".), ילד שכבר לא צריך להחליף לו חיתולים, עבודה שאני אוהבת, ואפילו מאהב. אז מה בכל זאת חסר"?
      סילויה מהרהרת בראול כפי שהיא מנהלת רשימות מלאי. היא משחזרת את ההיסטוריה הקצרה שלהם. כמה הסיפור בנאלי, ממש כמו רומן רומנטי שמתאים לאחרות, לא לה. פגישה בסו?פר, מישהו נחמד עוזר לדחוף את העגלה, בדרך למכונית הוא שואל אם אפשר לקבל טרמפ חזרה העירה, כי האוטו שלו התקלקל. הוא מבקש לפגוש אותה לקפה, היא מסרבת. הוא מצלצל ומבקש פעם נוספת בדיוק בבוקר של מריבה עם אבנר, והיא אומרת לעצמה שהגיע הזמן לקצת מחמאות ותשומת לב. הם נפגשים שוב ושוב, וכשיום אחד הזמין אותה לקפה בלובי של מלון, ידעה שזה בא ואפילו תכננה את מלבושיה התחתונים בהתאם. והכי עלוב, והדבר מקרקר בתוכה כמו הצרצר של פינוקיו, שאחר כך התברר שהוא שיקר לה בקשר לאוטו.
      אני בוגדת במשפחתי ומשקרת להם ואני שמחה שהם נוסעים וכמעט מגרשת אותם מכאן כי אני רוצה אותו. אני רוצה את הראול הזה לא למרות שהוא כזה אלא בגלל. בגלל שאיתו תמיד צריך לעמוד על המשמר, בגלל שאיתו האהבה היא לא עוד סעיף בסדר היום. סילויה עוצרת את הפקעת בגרונה, מועכת את הסיגריה על אבן ומחביאה את הבדל בין עשבי הדשא מפני עיניו הבולשות של אבנר שיבדוק את הגינה עוד לפני שיוריד את תרמילו מעליו. הוי בעל שלי, אתה כל כך עיוור.


      "עסקת חבילה" מאת יפתח רייכר-עתיר. הוצאת מעריב