ציונינט

הלהקה הצבאית הייתה נערת הפוסטר של הציונות האשכנזית-סוציאליסטית. מבנה הלהקה היה קומונאלי, שוויוני פחות או יותר, עם חלוקה הוגנת בין גברים לנשים; המנעד המוזיקלי הקיף השפעות עממיות ממזרח אירופה ופופ-מסטיק ממערבה; הטקסטים נעו בין פטריוטיות נאיבית לבין עניינים שבינו לבינה. אם אפשר היה להלחין את הקיבוץ, הוא היה הופך ללהיט של להקת הנח"ל (מילים: קרל מרקס, לחן: יאיר רוזנבלום). התמהיל המדויק הזה שיקף את כל מה שישראל רצתה להיות: הדמוקרטיה היחידה, והתרבות הכי לבנה, במזרח התיכון.

מלחמת יום הכיפורים הסבה לציונות הסוציאליסטית פגיעה ממנה לא התאוששה עוד. ארבע שנים היא גססה ללא הדרת-פנים, עד שבגין גאל אותה מייסוריה. ב-1978, תוך שהוא מפגין חוש היסטורי דק-הבחנה, פירק רפול את הלהקות הצבאיות. שורה של גורמים כלכליים ותרבותיים הביאו לדעיכת הפופולאריות של הלהקות, אבל נראה שהעיקרי שבהם היה התפרקותה של התשתית האידיאולוגית שמתוכה הן צמחו. הן חזרו אחר-כך במתכונות שונות ומשונות, אבל זה כבר לא היה אותו דבר.

אולם לא אלמן ישראל. אם יש אירוע מרכזי בעולם המוזיקה הישראלי העכשווי – ואולי בתרבות הישראלית של שנות האלפיים בכלל – הרי זהו "כוכב נולד". "כוכב נולד" היא לציונות החדשה מה שהלהקות הצבאיות היו לציונות הישנה.

הפן הצורני, הנוסחתי, של התוכנית מיובא הפעם מאב-הטיפוס האמריקני, ואילו התוכן הוא ישראלי אסלי. האם ניתן לחשוב על דוגמא מובהקת יותר למפגש הפורה בין הגלובליזציה לבין התרבות המקומית? מבנה התוכנית זהה כאן לזו שמשודרת באוסטרליה, אבל איפה עוד בעולם תשמעו כאלה ח' וע' יפות? האם פאולה עבדול הייתה יודעת להעריך את הדקויות המוזיקליות אצל סשה ארגוב?

מצד אחד, "כוכב נולד" הופכת את האתוס של הלהקה הצבאית על ראשו. הלהקה הציגה חזות של קבוצה מלוכדת, הרמונית, שיתופית; היה זה אתוס סוציאליסטי לפני ולפנים. ב"כוכב נולד", לעומת זאת, מטרתו של כל משתתף היא להתגבר על כל משתתף אחר לאלתר. נכון, הם מתלכדים מדי פעם כדי להמטיר דואטים או כדי להילחם בתאונות הדרכים, אבל בסופו של דבר, עת ניצנים מתקרב, פיינליסט לפיינליסט זאב. קשה לי לחשוב על מטאפורה ברורה יותר למצב-העניינים הקפיטליסטי.

מצד שני, רבים מהאנשים שאחראים להצלחה של "כוכב נולד", מאחורי ולפני הקלעים, צמחו בלהקות הצבאיות; ואולי חשוב מכך, רפרטואר השירים וצורת ההגשה הנדרשת ממשתתפי התוכנית חבים חוב גדול למורשת הלהקות. במילים אחרות, גם אם הידיים ידי עשו, הרי הקול הוא קול יעקב: על הצורה האמריקנית מולבש תוכן ישראלי למהדרין.

מבחינה אמנותית, אין ולו שביב אחד של מקוריות ב"כוכב נולד". היא כולה העלאת גירה מוזיקלית אחת ארוכה. אבל דווקא בהעלאת גירה זו נעוץ סוד הקסם של התוכנית, משום שהיא מצליחה לייצר נוסטלגיה אמיתית לארץ ישראל הישנה והטובה, תהא זו ישראל של דן אלמגור או של שלישיית מנגו.

המבקרים עשויים להתלונן על התפלות המוזיקלית, אבל דווקא השמרנות העבודית הזו הופכת את מקבץ השירים ההטרוגני שמשמש את המתחרים לדייסה שטעימה לכולם. הדייסה הזו היא לא שיקוף נאמן של התרבות הישראלית לדורותיה. תוך שהיא מתעלמת מהבדלים ז'אנריים, דוריים ועדתיים, האג'נדה המוזיקלית של "כוכב נולד" גורסת את ההיסטוריה של הפופ הישראלי והופכת אותה לעיסה שווה לכל נפש. "כוכב נולד" אינה מרפררת לעבר ישראלי מקובע: היא ממציאה אותו, מדמיינת בשבילנו היסטוריה תרבותית הומוגנית, מבויתת, פושרת. היא מגדירה ישראליות שהציונים החדשים יכולים להתייחס אליה – עדיין ערכית ועדיין מגויסת, ועם זאת מעודכנת וקוסמופוליטית, כפי שיעיד כל בזיק דיסטורשן. ואף על פי שהישראליות הזו נתונה בסד אמריקני, היא מצליחה לשמור על מה שהכי חשוב לה – היא נשארת יהודית לחלוטין. מישהו מעלה על הדעת שערבי ייזכה, או אפילו ישתתף, בתוכנית שעסוקה בשמירה אובססיבית על אופייה היהודי של התרבות הישראלית?

"כוכב נולד" אם כן, הוא אלגוריה מושלמת לציונות החדשה: שילוב מנצח של תחרותיות כוחנית וסוף-שבוע רגוע; בין בוגרי הלהקה הצבאית טמירה ירדני, צדי צרפתי ויואב צפיר ובין גלגל"צ, המיינסטרים הישראלי הוא שטח צבאי סגור. מתוך התשתית החדשה הזו צומחות פלוגות הבידור החדשות של ישראל. מבחינה רכילותית הן שופעות קסם פסבדו-הוליוודי. מבחינה אומנותית הן מייצרות שמרנות אמצע-הדרך בלי טעם ובלי וריח; אם מפלגת קדימה הייתה שיר, נינט הייתה מוציאה אותו כסינגל.