נושאים חמים

פועל יוצא

"אדומה", אסופת שירים מעמדיים עם ניחוח מרקסיסטי, תזכיר לכם מי אתם באמת - פועלים שחורים. בדיוק כמו שלמה קראוס

אל ההפגנה המסורתית של ה-1 במאי התווסף השנה חיזוק משמעותי. ספרון קטן ועבה, כריכה חומה ומחיר פרולטרי להחריד (20 ש"ח): 'אדומה' - אנתולוגיית השירה המעמדית שהוציא לאור איחוד הכוחות בין כתבי העת 'אתגר', 'מעין' ו'הכיוון מזרח'. לא במקרה בחרתי לפתוח בתיאור מראהו החיצוני של הספר. כנגד האנתולוגיות המסורתיות, בעלות הכריכה הקשה והפורמט הגדול-סטנדרטי, 'אדומה' בוחרת להציג עצמה כספר כיס – כראוי לטקסט שיהפוך בבוא העת לטקסט מהפכני. ספרון שנועד לשאת עמך בכל עת, לקרוא בו, לצטט ממנו. רק לא להניח אותו על המדף, בין שאר הספרות הגבוהה גבוהה, אפוף אבק, נתון למרותם של תולעים ועש. אולי זה השוני הראשון של אוסף זה משאר הספרים שיצאו בז'אנר – מטרתו המוצהרת היא, קודם כל, להניע לפעולה.

כתיבה פוליטית היא בעייתית. דרוש כישרון רב כדי לכתוב אותה. מה שהופך שיר פוליטי לשירה, כלומר – לא טקסט פלקטי בחרוזים או ססמאות סטיקרים, היא האמת הפנימית שבו, הכנות, האותנטיות - שבין אם שורשיה במציאות ובין אם לאו, עוברת אל הקורא. די יהיה לצטט משירו המופלא של יעקב ביטון (שפורסם כבר קודם לכן בכתב העת 'מטעם') כדי להכיר בכנות זו: "סבתא עוד מנסה לקום מהכסא, / זה הפליא אותה ששמו עליו גלגלים. / (במקום שהיא באה ממנו / כסא היה כסא, / לא החביאו בו חשמל כדי להרוג אדם)" ובסופו של אותו השיר: "הידיים רעדו, אולי בגלל כמות החומר שעישנו, / התכוננו לכאב - / התישרנו מול זוועת הכֹּרַח, רק בכדי להתקפל / בזוועת האדם כאן." ('אחי' / יעקב ביטון).

הצלחה נוספת של 'אדומה' היא העובדה שמרבית כותביה אינם בורחים למחאה רומנטית-בנאלית, המתבטאת בכתיבה מרוחקת. שירו של נמרוד קמר מדגים מציאות זו: "יום עבודה בבית הדפוס של גלובס / המפעל, אטמי האזנים / הדיו, הסבון להשחרת הידים / מי זה העובד הזה שלא לובש סרבל כחל? / שמו שמשון / מה שם משפחתו? / עזוב, הוא עובד קבלן" ('דפוס גלובס', נמרוד קמר). נוכחותו של עובד הקבלן כדמות רקע כביכול ותיאורה מתוך נקודת המבט של פרט אחר, דווקא היא מנכיחה אותו ואת 'עליבותו' במשפט אחד קצר, הרבה יותר משיר שנושאו ונקודת מבטו היא הפועל ויומו הקשה.

איזה חרא לכם

אם יצאתם לרחוב בחג הפועלים ולא חלפו על פניכם אלפי מפגינים, ישנן שתי אפשרויות להסבר המצב: או שהקיפוח והניצול חלפו מן העולם, או שהם העמיקו עד כדי כך, שהם הטמיעו את ערכיהם בעומק התודעה והפכו לדבר מובן מאליו, ל'סדר טבעי' והגיוני.

בדיקה מהירה בקרנות הפנסיה וברשימת ההטבות ממקום העבודה שלכם (מה, לא מפרישים עבורכם כסף לקרן הפנסיה?), תגלה שהאופציה השניה הגיונית הרבה יותר. אך מי אשם בה? האם נכון להאשים את בעלי ההון על התחזקותם הדורסנית? ממש לא. אני מקבל את טענתם הקלישאתית שאם הם לא היו עושים את זה, מישהו אחר בוודאי היה. את האצבע המאשימה יש להפנות דווקא לקפאון והאדישות של הפועל, או ליתר דיוק, למעמד הביניים המשולל תודעה מעמדית, שבאדישותו מאפשר את אותה התחזקות ולרוב אף מסייע לה ברצון.

כשאומרים 'פועל' חושבים על ההוא באתרי הבניה, או על המאבטח בקניון – אבל גם אתם, הברמנים, המלצרים, עובדי ההיי-טק הזוטרים, אנשי המכירות, קופירייטרים ואנשי שיווק (הרשימה כמובן חלקית ומיועדת עבור שני המינים) – אתם כולכם פרולטריון מנוצל. ושתיקתכם אינה נובעת מעיוורון, אלא מבצע כסף; נובעת מהתמסרות מלאה לאשליה הקפיטליסטית: אני תומך בכל מאודי בשוק חופשי (דורסני), כי אני מאמין שאם אשחק 'לפי החוקים', גם אני אצא מרווח יום אחד. ולצדה גם האשליה, לפיה אנשים עשירים הגיעו לאן שהגיעו רק כיוון שהם באמת מוצלחים (וסיפורי סינדרלה כגון גאידמק, גייטס או גוגל, רק מחזקים אותה).

חשבו: כמה אנשים יוצאים בסופו של דבר, אחרי 40 שנות עבודה - בהפסד - וכמה ברווח, ומה הסיכוי שאתם שייכים לצד הנשכר? אם השכל הישר איננו מספיק, הרי המחט שתפוצץ את הבועה תהיה העובדה היבשה, הידועה, לפיה מעל ל-90% של ההון מרוכזים בידי פחות מ-10% מאוכלוסיית העולם.

וזה הטעם האמיתי ב'אדומה' - לפוצץ את האשליה. כי לאותו 'פועל' יש כעת קול ויש לו שם. הוא כבר איננו 'דוגמא ל...' אלא הוא הוא עצמו. הוא מדבר בגוף ראשון והפלא ופלא - יודע גם לכתוב. אך חשוב מזה, הפועל המדוכא הוא כבר איננו האחר, שה'אחרות' שלו מאפשרת את עצימת העיניים השלווה. הוא עומד בגאווה על בימת הקונצנזוס ואומר – "איזה חרא לכם". כי אתם, עד כמה שתכחישו, עד כמה שתשבו בבתי קפה, עם כל המותגים שתקנו, ועם כל המכללות שתסיימו – אתם בדיוק כמוני. כדאי (לכם) שתבינו.

"אדומה" - אסופת שירה מעמדית בשיתוף של אתגר, מעין והכיוון מזרח.