אפשר למצוא משמעויות נסתרות בפרק ה"סופרנוס" האחרון ששודר, בקטע בו מתבשרים טוני ואנשיו על מותו של ג'וני סאק. ברקע, כמעט קשה להבחין, מתנגן קטע של ג'ורג' פורטר :
"Everybody's Looking for A Joyride", כרוצה לומר - חיפש סאק את מסע התענוגות שלו בחיים, חיפש ומצא. סאק רצה להתענג על העישון האסור עליו עד יומו האחרון, אבל זה המקסימום שהוא יכל לקבל. חיי האלימות שלו הרי לא היו עונג של ממש, בטח לא לסובביו. וכמוהו גם מקבלי הבשורה על מותו. הם מסרבים להבין שההילולה אותה הם רודפים עשויה להסתיים באופן מר ובודד כזה של סאק, אם לא יותר.
ואפשר למצוא משמעויות נוספות בכל קטעי הדאנס האלקטרונים שמלווים את השקת סרט האימה/מאפיה החדש (אגב, במסיבת ההשקה זהו קטע של ווילי בובו ברמיקס של דן דה אוטומייטור). דווקא בהיותם קטעים עדכניים, מלוטשים, ריקים ממילים, הם מהווים מראה מוזיקלית לריקנות חיי הפשע, לזוהר שאין בו כלום, לריקנות של איי.ג'יי, שאומר "שיזדיין הסרט, אני רק רוצה להסתובב עם סלבריטיז". טוני אומר לכריס שבעוד מאה שנה אנשים עדיין יצפו בסרט שלו, כאילו שלפנטזיה הקולנועית הזאת, שמסמלת באופן טראשי את חייהם, יש משמעות גדולה יותר ממעשי היום-יום שלהם, שהם סרט אימה מחריד בהרבה. וכמה ריקנות יש בפרק: הריקנות שכריס מנסה למלא בחייו בלהט העשייה קולנועית; הריקנות שטוני מדבר עליה עם כרמיין ג'וניור, זו שהוא מנסה לגרוס בפניו, שכדי למלא אותה עליו להפוך לבוס; ודווקא כרמיין רואה את הדברים בבהירות אחרת: החלל בקופסה הריקה שהוא נותן לאביו בחלומו אינו חלל ירושת משרת הבוס. זהו חלל של אושר, וכולו ריק. טוני מחמיץ פנים, ולא רק כי לא הצליח לשכנע את כרמיין, אלא כי גם הוא עצמו טרם השיג את האושר עליו הרהר בשחרורו מבית החולים.
המשפחתיות, החברות, איפה אלה כשהכל עדיין נמדד בכסף ועסקים. כמו הסיפור של סאק על כרמיין לופרטזי האב, שחיסל את אחד משותפיו ברגע שזה הפסיק להכניס עבורו כסף. בהחלט אפשר למצוא את כל המשמעויות האלה. איך אמרה מלפי: "ייתכן שברמה מסוימת, אתה מוצא בזה משמעויות שלא קיימות?". וטוני בתשובה: " אני בא לכאן כבר שנים. אני כבר יודע יותר מידי על תת מודע".
אין דרך חזרה
אבל בדומה לפרק הקודם, גם הפעם שיר הסיום הוא זה שסוגר את הקצוות ולופת את הפרק בביצים. מדובר בקטע שמגיח, ברגע שפיל ליאוטארדו רומז באוזני עמיתו על המלחמה הקרבה עם המחנה הסופרנואי. זהו קטע מ-1980 של משורר הPאנק המנצ'סטרי, ג'ון קופר קלארק.
"Evidently Chickentown" הוא שיר מאיים, בו קלארק ספק עושה ראפ-ספק שר, על ביט אלקטרוני, שלחלוטין הקדים את זמנו. הקדים את זמנו לא פחות משהוא מהווה נבואת זעם על העתיד לקרות בסדרה. ובדיוק כמו ש"צ'יקן טאון" היא "עיר התרנגולים" וגם "עיר הפחדנים", כך גם המילה Bloody שחוזרת בשיר העוצמתי הזה כמעט בכל שורה, לא נבחרה סתם כדי להחליף מילה מודרנית ובוטה כמו "Fuckin'". גם "בלאדי" היא דו משמעית. "בלאדי" היא "ארור". אבל גם "מדמם", "שותת דם" ו"עקוב מדם" במשמעותה הראשונית, שב"הסופרנוס", איך לא, מתיישבת בול. כך בתרגום חופשי נוכל לומר: "הצ'יף העקוב מדם/ הוא חזיר עקוב מדם/ שמסרטט עקוב מדם/ קו שותת דם / בכיף שותת דם/ ומשחקים שותתי דם/ הילדים העקובים מדם/ אותם הוא מאשים בדם / לא נמצאים בשום מקום מדמם / בשום מקום בעיר הפחדנים". הצ'יף - טוני, והוא בהחלט משאיר אחריו שובל דם אורך ומדכא. לומר שהוא חזיר בעיני כריס, שארגן במיוחד עבורו סרט נקמה, יהיה אנדרסטייטמנט.
הילדים לא נמצאים - כי אין יורשים. לא לתפקיד הבוס החדש ולא למסורת הישנה, שעולם המאפיה המודרני שוכח. אף אחד מילדי הדם לא מספק את הסחורה עבור טוני. בראשם, איך לא, כריסטופר - הבן הרוחני הסורר, עם חיבוק השנאה הצבוע שהוא נותן לטוני כשהשיר ברקע; כרמיין ג'וניור - ה"ילד" שמסרב לרשת את מקומו של אביו במאפיה, למורת רוחו של טוני; ג'רי טורצ'יאנו, בן טיפוחיו של ליאוטרדו, האחרון שטוני רצה שיהיה בוס חדש (ופיל על ג'רי שנרצח: "47. הוא היה פאקינג ילד"); ועכשיו יש גם יורשת חדש בדרך, שהוטבלה בסוף הפרק - התינוקת של כריס. כריס מטביל אותה באופן טבעי בכנסיה - מקום קדוש, בהמשך ישיר לקדושה שהוא שיווה לסצינת הרצח בסוף "Cleaver", עם הצלב שמופיע בתמונה האחרונה. כריסטופר, יותר מכולם, הוא הילד העקוב מדם. הוא מרגיש צלוב ומעונה, וזו לא רק מורשת הרצח לה הוא שותף , אלא גם ליבו שמדמם. עבורו להכניס את טוני למשכן הדתי בו הוא מטביל את בנו, זה כמו להכניס את האנטיכרייסט הביתה. הנקמה עליה הוא חולם היא עבורו יותר מעניין אישי. היא משתווה עבורו לגאולה דתית.
"הסצינה עקובת הדם/ מדממת מעצב" - כמעט מיותר לומר: הסצינה בה "סכין קצבים" , השתקפות הפנטזיה הפראית של כריס, מבתר את הבוס שמסמל את טוני, רוויה בהרבה יותר עצב מאימה. זו סצינה בה בן הורג את אביו, ממנה אין דרך חזרה.
זה הזמן להפסיק לחשוש
"הרכבת עקובת הדם/ שותתת דם באיחורה/ אתה ממתין עקוב מדם / אתה ממתין עקוב מדם / תקוע בעיר הפחדנים עקובת הדם". כן, זו עיר של פחדנים. בעיני טוני, כל אלה שמסרבים להיות בוס הם פחדנים, ולא שהוא לא פוחד מהבאות בעצמו. בעיני ליאוטרדו, בסוף הפרק, זה הזמן להפסיק לחשוש. והם כולם ממתינים במעגל הדמים אותו הם יצרו במו ידיהם, בו הם תקועים, ממנו אי אפשר להשתחרר. השחרור היחידי הוא עונש בצורת מוות מסרטן כמו ג'וני סאק, או הוצאה להורג על שניסית לחיות את חייך, כמו שעשו לויטו המנוח. אז על איזה אושר לעזאזל מדבר כרמיין ג'וניור? אפשר לומר בהחלט, כרמיין חי בסרט.
"החדשות עקובות הדם / מדממות ברע / העשב העקוב מדם / נשמר בקנאות שותתת דם / הספיד שותת הדם / גולש עקוב מדם / החב'רה שותתי הדם / מדממים מטיפשות/ אל תגרום לי לדמם מצחוק/ זה מדמם להביט סביב / בכל מקום בעיר הפחדנים".ייתכן שבפעם העשירית שתאמרו או תקראו את המילה "מדמם" ודומותיה , תפתחו אליה קהות חושים, תשתעממו ממנה. אבל זה חלק מהעניין. זו קהות החושים לדם, לעוולות ולמוות, שמעוורת את משפחות המאפיה האהובות עלינו.
המשפחות הלא מתפקדות שטובחות אחת בשניה. שעושות את זה במסעדה בלי פחד מול עשרות סועדים. שמייחלות למותם של קרוביהן, ומתייחסות אליהם בביטול (טוני על מותו של ג'וני סאק: "מה אפשר לעשות?"). כמו סרט האימה החדש של האדון מולטסאנטי, שמהמעט שראינו ממנו - גם אתם מתים לראות עוד? - ניכר שמדובר בסלאשר מהזן הקיצוני, שנתפר, כמו בחזונו המקורי של כריס, על פי אמות המידה הברוטאליות של סרטי "המסור".
אבל הקהל המשפחתי שבאולם לא מזדעזע ממראות האימה שבסרט (חוץ מסיל, שטוען שיש לו סיוטים, יבורך), אלא עסוק בלנחש את המשמעויות הנסתרות שבו. ולא שהם טועים, כמובן. אבל מדהים לגלות עד כמה כרמלה אדישה לדימויים הגראפיים האכזריים של "Cleaver" בעוד היא כעוסה על הסמליות שלו כלפי בעלה, ובראשן זו המרמזת כי טוני בגד בה עם אדריאנה זצ"ל. הדם יכול להישפך כמי נהר מול עיניה של כרמלה, בסרט, במילותיה של אמה של אדריאנה, בטקסט של שיר או במציאות, אבל עיניה נותרות עצומות. ואת כמויות ה"בלאדי", כפי שמרמז השיר, קרוב לוודאי שיהיה לנו בקרוב קשה לספור.