סקוויז ממציאים מחדש את הפופ הבריטי

הייתי בלונדון. היה כיף, ראיתי הופעה של ניקול וויליס, שתיתי הרבה בירה ויצאתי מטומטמת. ביליתי יום שלם במרתף תקליטי שקל (אם לדייק, תקליטי פיפטי פי, שזה יותר כמו תקליטי ארבע שקל). חשבתי שתפסתי את אלוהים בביצים עם מציאות שלא מן העולם הזה, רק שבסוף הגישו לי את החשבון בשדה התעופה. כל הדרך הביתה רטנתי על האוברווייט הארור ששילמתי בשביל התקליטים הארורים שקניתי – תגידו לי, מי צריך כל כך הרבה 12 אינצ'ים של אצטק קמרה? – אבל עכשיו, כשאני לבד בחדר, אני מוכרחה להודות שזה באמת עושה לי נעים בפופיק להביט בתקליטון ה-7 אינץ' הוורוד והחמוד של "Cool for Cats" מסתובב לי על הפטיפון. לא ש-350 שקל אוברווייט זה מחיר הוגן בשביל פיסת פלסטיק מסתובבת, אפילו אם היא ורודה, אבל אין מה לומר – רכישה טובה.

בעודי מתענגת על "Cool for Cats" - להיט הפריצה של סקוויז, הלקוח מאלבומם השני, שיצא ב-79' - ומצחקקת לי על הפרק של "משפחת קומאר" בו הודה ג'ולס הולנד שזה בעצם לא כזה מגניב להיות חתול כי צריך לחפש אוכל בפחי זבל, אני נזכרת שממש עכשיו יצא לסקוויז אוסף חדש. לכבוד האוסף, "Essential Squeeze" (יש גם גרסת די.וי.די), ולכבוד הוצאה מחודשת של הבק-קטלוג של הלהקה, מתאחדים סקוויז לכמה הופעות בקיץ.

ג'ולס הולנד, הסלב של סקוויז, לא ישתתף בהופעות האיחוד כי הוא עסוק בהופעות משל עצמו, מה שלא מפתיע אחרי שטירפד גם את האיחוד שלהם בתכנית האיחודים של VH1, שלא בטוח שהצליחה אי פעם לאחד מישהו חוץ מאת להקת ברלין (אני סומכת על הטוקבקיסטים שיאירו את עיני בעניין הזה). בכל מקרה, סקוויז 2007 כוללים מההרכב המקורי את גלן טילברוק (שירה, גיטרה, לחנים) וכריס דיפורד (שגם מנגן בגיטרה, גם שר לפעמים ובעיקר כותב את המילים), שזה במילא כל מה שצריך.

במעבר שבין הסבנטיז לאייטיז היו סקוויז חולייה מרכזית בשרשרת האינסופית של הפופ הבריטי שהבריטיות היא חלק מהמהות שלו, איפושהו בין הקינקס להאוסמרטינס. ב-82' הם התפרקו ודיפורד וטילברוק המשיכו לעבוד ביחד בתור צמד (עם לוק אמצע-אייטיז די מבהיל) וגם בתור כותבי שירים לאמנים אחרים. סקוויז התאחדו ב-85' בשביל מופע צדקה, ראו כי טוב והחליטו להמשיך, כשהגלגול השני של הלהקה פעל עד סוף הניינטיז. אבל מה שמעניין אותנו זה השנים המוקדמות.

כדי לחגוג את האיחוד של סקוויז קודם כל שלפתי מהמדף את אלבום הבכורה שלהם, שנקרא פשוט "סקוויז". זה קצת מוזר שג'ון קייל הפיק את כל האלבום חוץ מאת שני הסינגלים שלו – להיט הניו-ווייב "Take Me I'm Yours", שהוא גם השיר שפותח את האוסף החדש, ולהיט הפאנק-פופ "Bang Bang". אולי הוא לא חשב שזה כל כך מצחיק שסקוויז קראו לעצמם על שם אלבום של הוולווט אנדרגראונד שהוא כבר לא ניגן בו (וגם לו ריד או סטרלינג מוריסון או מורין טאקר לא). אחר כך המשכתי לשאר הוינילים שלהם שיש לי בבית ובסוף הלכתי על האוסף החדש.

בתור להקת סינגלים מצוינת אוספים של סקוויז הם תמיד תענוג, אם כי קיים סיכוי שכמות האוספים שלהם מוגזמת בהחלט; האוסף החדש הוא הרביעי שיוצא להם בעשור האחרון, ורק שנה שעברה יצא להם אוסף כפול בשם "The Squeeze Story". מצד שני, אם שיר כמו "In Quintessence", השיר הפותח את "East Side Story", לא יצא בסינגל ולא מופיע באוספים, אז כנראה שאוספים זה לא מספיק.

סקוויז קמו ב-74' והתחילו להוציא תקליטים במחצית השנייה של שנות השבעים – שיא ימי הפוסט-פאנק. אפשר להגיד שהם עשו ניו-ווייב (במובן הלא סינתפופי של המילה), כמו שאפשר להגיד שאלביס קוסטלו, ג'ו ג'קסון, XTC ואולי גם האנדרטונז עשו ניו-ווייב. אותו קוסטלו, אגב, הפיק את האלבום הרביעי, והמוכר ביותר של סקוויז, "East Side Story", שהוכיח שהם יכולים להסתדר טוב מאוד גם בלי הולנד, שזה האלבום הראשון בלעדיו (לפני שהוא חזר ועזב שוב). הקלידן פול קאראק - אם אתם ילדי אייטיז אתם בטח זוכרים אותו בתור הזמר של Mike and the Mechanics - החליף אותו, ואפילו שר את "Tempted", שלצד "Is That Love" היה הלהיט הכי גדול מהאלבום הזה, ואולי מהקריירה של סקוויז בכלל.

למרות שהם היו להקת ניו-ווייב תמיד היה בהם משהו מאוד מסורתי, מעין חן אולד-סקול בריטי. סקוויז מייצגים את סוג הקסם האותנטי הקיים בפופ הבריטי המסורתי – פופ שמספר סיפורים בריטיים על אנשים בריטיים, עם איזכורים של מקומות ומאכלים ושמות, טקסטים בעלי מודעות חברתית וזמר ששר במבטא בריטי בולט. לא משנה כמה המוסיקה מושפעת מרוקנרול או מז'אנרים אמריקאים אחרים, יש סוג של פופ בריטי שתמיד משמר את הזהות הלאומית שלו, גם כשהיא עוברת דרך פילטרים תקופתיים שונים, מפופ סיקסטיזי, דרך פאנק, סקא, ניו-ווייב ועד היפ הופ.

כרטיס הכניסה למועדון הפופ הבריטי הנצחי טמון, קודם כל, בטקסטים, ולסקוויז היה את אחד ממשוררי השכונה הבריטיים הגדולים של כל הזמנים, כריס דיפורד. שנים לפני מייק סקינר (הסטריטס) השתמש דיפורד בשפת דיבור, סלנג, רפרנסים לקולנוע וטלוויזיה בריטיים והומור שנון (גם אם את מרבית הדקויות צריך להיות אנגלי כדי להבין), כדי לתאר את המציאות של צעירי בריטניה. קחו לדוגמה את קטע הדיסקו-Fאנק "Slap and Tickle", מצד אחד"Slap and Tickle" זה ביטוי קוקני שמשמעותו סקס, מצד שני ה-Slap bass של הארי קאקולי מהווה מטאפורה נאה להיפתחותה של בתולה תמה שהייתה, במילותיו של דיפורד, "פריג'ידית כמו התנ"ך".

השיר הכי יפה של סקוויז הוא ככל הנראה "Up the Junction". שם השיר לקוח מאסופת סיפורים קצרים של נל דאן על צעירי וורקינג קלאס מאזור צומת קלפהאם בדרום לונדון. הסיפור "Up the Junction" עובד להצגת טלוויזיה בידי קן לואץ' (שגם עיבד לסרט את הרומן הראשון של דאן, "Poor Cow"), ומאוחר יותר הפך לסרט קולנוע שביים פיטר קולינסון ("הג'וב האיטלקי"). בניגוד לספר/סרט, בעלילת השיר אין הפלה לא חוקית – כשהנערה מקלפהאם נכנסת להריון, היא והחבר שלה מוכרים את הטלוויזיה כדי לחסוך מעט כסף והיא יולדת את בתם, אבל אחר כך עוזבת אותו בגלל בעיית השתייה שלו והולכת עם איזה חייל. השיר מסופר מנקודת מבטו של הבחור שמתחנן שהבחורה תחזור אליו, וקשה להשאר עם עיניים יבשות בסוף. זה אחד השירים הכי מקסימים בהיסטוריה של הפופ הבריטי. לא מאמינים לי? תשאלו את לילי אלן.

סקוויז, "Essential Squeeze"
(Umtv)