סמדר שיר מצאה את הסיבה לעיכוב השלום בספרה החדש - והיא צפויה מאוד

אחד מלקחי החיים שהודגשו בפניי כילד הוא שלא שופטים ספר לפי הכריכה. היום, כמה מאות חתכי-נייר אחרי, אני יכול להבטיח לכם שלפעמים כל מה שצריך כדי לשפוט ספר הוא מבט חטוף בכריכה שלו. אם שם הספר מופיע עליה באותיות בולטות וזרחניות, כמו במקרה של "גיבורה במילים", הרומאן החדש של סמדר שיר, רבים הסיכויים שמדובר בספר לא טוב.

הגיבורה במילים היא שרונה גלבוע – רעייה, אם לשבעה, שדרנית רדיו ויאפית עם ג'יפים. הימים הם מלחמת לבנון השנייה ושרונה קורסת תחת הלחץ: הבת הבכורה איילת משרתת ביחידה מובחרת; הבוסים בתחנת-הרדיו לוחצים עליה לעלות לצפון כדי לראיין את יושבי-המקלטים; בביתה בהוד השרון מתנחלת מימי ושלושת ילדיה שנמלטו מחצור הגלילית; נישואיה ליוני מתפוררים, ואילו שוקה, המאהב לשעבר, מגלה בה עניין מחודש; ולבסוף, מישהו טורח בעקביות לשלוח לה הודעות טקסט מאיימות.

סמדר שיר, בוראתה של שרונה, מנסה לטפל באלף ואחד נושאים: חיי נישואין, אמהו?ת, דיאט-פמיניזם, ישראל הראשונה והשנייה, ובין לבין, מלחמה ושלום. אבל שיר אינה מצליחה להעניק לאף אחד מהנושאים הללו טיפול ראוי. הדמות היחידה ששיר בונה כראוי היא דמותה של שרונה, ואף היא סובלת מאפיון שטחי להחריד: זרם התודעה שלה מורכב מטלאי קלישאות על אימהות – היא נוהגת להתמסטל מהריח של הילדים שלה – דרך הרהורים על השלום שלא מגיע וכלה בשטף אינסופי של שברי שורות ממיטב הפזמון העברי. אפילו שמבקרי ספרות הם חרא של אנשים לא מגיע להם להיתקל פעמיים בעמוד בציטוטים של שלמה ארצי וקרן פלס.

מימי, לעומתה, היא מופת לחום מזרחי: יש לה תלתלי פטרוזילה ועברית משובשת, בי.איי מהאוניברסיטה של החיים וסירים של ממולאים על האש. אני לא חושב ששיר מזלזלת במימי; מהרומאן עולה – ואני כותב את זה בלי אף טיפה של ציניות – ששיר אוהבת את כל עם-ישראל באופן שווה. אבל הסטריאוטיפיות של מימי, גם אם היא חיובית לחלוטין, מעידה על מגבלותיה של הסופרת שיר. היא בשום פנים ואופן לא מסוגלת לצבוע מחוץ לקווים, והדיוקנות שלה נותרים חד-מימדיים להחריד.

מוקד אחר, ומעניין יותר, של מתח, נוגע לשירות הצבאי של הבת, איילת. לכאורה, שרונה נקרעת בין גאווה בבתה המעופפת ובין דאגה אימהית. אבל בין השורות - הקונפליקט הזה פתור מזמן. שרונה פשוט לא יכולה להפסיק להתמוגג מטייסו?תה של איילת. הסימפטום העיקרי הוא הנטייה התדירה שלה לקרוא לאיילת א'. שרונה מתייחסת אל האות א' כאל פ?ט?יש: למרות שברור איזה שם מחליפה האות – אחרי הכל היא עצמה העניקה לבתה את שמה – שרונה נהנית להשתמש בכינוי המקוצר שנתן לה הצבא, מכיוון שהאות הבודדה עמוסה בסקס-אפיל שושואיסטי ששום ישראלי טוב לא יכול לעמוד בפניו: כן, הבכורה ביחידה מובחרת. מאד. אני לא רוצ?ה להתרברב. מספיק שאומר שמעט מאד.

קוצר היריעה אינו מאפשר לי להרחיב את הניתוח האידיאולוגי של "גיבורה במילים", אבל קטע קצר ממנו עדיין ממשיך להטריד אותי, ועימו אסיים. שיר מצטטת את גולדה מאיר שהסבירה: "אנחנו יכולים לסלוח לערבים על כך שהם הורגים את ילדינו, אבל איננו יכולים לסלוח לערבים על כך שהם כופים עלינו להרוג את ילדיהם. לכן, השלום בינינו לבין הערבים יגיע רק כאשר הם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." (עמ' 283). גולדה, שדה משחת שכמוה, הצליחה לכמס בשני משפטים קצרים את מלוא ההתנשאות והגזענות המפא"ינקית לדורותיה. כמה עמודים אחר-כך חוזרת שיר לציטוט הזה: "...כולנו, בלי קשר לאיפה היינו ואיפה נהיה, חיים ממלחמה אחת לשנייה." טוענת מימי, וזה מוביל את שרונה להרהור הבא: "מפני שהערבים עוד לא למדו לאהוב את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו, ציטטה בליבה את גולדה, אם המחדל" (עמ' 309). אני רוצה להאמין שהבחירה של שיר לכנות את גולדה "אם המחדל" רומזת על יחס ביקורתי, אולי סרקסטי, לדמגוגיה של הגברת מאיר. כי אם שרונה/שיר, ובהשאלה החבר'ה הטובים מהוד השרון ששולחים את הילדים לסיירות, מאמינים באמת ובתמים שהשלום מתבושש כי ערבים שונאים אותנו יותר משהם אוהבים את הילדים שלהם, אז שאלוהים יעזור לכולנו, כי אף אחד אחר לא יוכל.

"גיבורה במילים", מת סמדר שיר. הוצאת ידיעות אחרונות