עלה ירוק

"נו, מתי כבר אתה בא ליער?", שאלה אותי עינת כל פעם מחדש כשדיברנו בטלפון. "בקרוב מאוד", הבטחתי לה שוב, מנסה לשכנע את עצמי באמיתות המשפט. בערך מאז שעברתי לניו יורק היא מנסה לשכנע אותי לצאת מהעיר ולקפוץ לבארד קולג' השוכן על נהר ההדסון, שם היא מרביצה עברית בסטודנטים אמריקאים מתלהבים. "כיף פה חבל על הזמן", היא היתה אומרת, ווההצעה נשמעה לי תמיד מפתה. אך העיר, כטבען של ערים, שאבה אותי לתוכה, לפעמים בלי סיבה, כאילו היא עושה לי ריגשי על התכניות שאני מגבש מאחורי הגב שלה, לעזוב אותה לסוף שבוע פרוע אחד עם אחותה ההיפית בצפון.

אך כשחזאי מזג האוויר הממוחשב והנאמן שלי (שתמיד טועה, אבל בכל זאת נאמן) הראה על סוף שבוע חם ומגניב, החלטתי שהגיע הזמן – ארזתי תיק, זרקתי פנימה את האיי-פוד, שקית של מצב רוח, ועשיתי דרכי לכיוון הגראנד סנטראל על רחוב 42. עליתי על רכבת המטרו נורת' לכיוון פוקיפסי, עיירה מנומנמת על ההדסון שעה וחצי מניו יורק, שנראת - אם מחפשים מקבילה - כמו כפר תבור. מצאתי לי מושב ליד החלון, דחפתי את האזניות לאזניים, ונשאבתי. מדהים לגלות איך ברגע שחוצים את הארלם ועוברים על הגשר שחוצה את הנהר, נכנסים לעולם חדש של ירוק עז, יערות, ועיירות קסומות דרכן נוסעת הרכבת לאורך כל הדרך.

התחשק לי לרדת ולתפוס זולה בשמש, אבל אני הייתי בדרכי אל היער, לאירוע הגדול של השנה בקולג' למדעי הרוח "בארד" – ה"ספרינג פלינג" – אירוע חגיגת הגשת עבודות הגמר של בוגרי הקולג' שפירושו המעשי הוא הופעות, תערוכות, דוכנים, מסיבות וברביקיו שנמשכים על פני שלושה ימים. בארד קולג' הוקם בשנת 1860 על ידי ג'ון בארד, כומר ומורה, שהשתייך לכנסיה האנגליקנית. עם השנים התפתח המקום ואיבד את אופיו הדתי, אבל בתים של למעלה ממאה שנה וטירות קסומות עדיין שוכנים בין העצים ועל הגבעות המוריקות. מהרגע שהשאטל שאסף אותי מפוקיפסי, לקח שמאלה בדרך עפר לתוך הואדי בו שוכן הקולג', נכנסתי לעולם אחר – קחו את כפר הקטקטים, תתקעו אותו בסבנטיז, וקיבלתם את התמונה.

פגשתי את עינת כשנחתתי ביער, והתחלנו ללכת. על פנינו חלפו ספק ילדים ספק נערים אמריקאים לבושים כמו אנשים שמרגישים חובה להמציא את עצמם מחדש, ואחרים פשוט לא לבשו כלום. וכך יצא שהחיה הראשונה שפגשתי ביער היתה בולבול, ואני לא מתכוון לציפור. החבר'ה שמגיעים לבארד, כך התחוור לי מהר מאוד, הם בעצם אותם היפסטרים שיקבעו את מושבם בתום תקופת הלימודים בוויליאמסבורג השכונה בברוקלין בה אני מתגורר. "היפסטרים", קוראים להם כאן, והפירוש הפשוט למשתייכים לקבוצה זו הוא אנשים המחוייבים לאופנת הרטרו, ולתעשיית הקולנוע והמוזיקה העצמאית. או במילים אחרות, בני שבט האינדי. הם לוקחים את האני שלהם לאקסטרים בכל מובן, וכששמים אותם ביער קסום התוצאה הזויה בהחלט.

בארד קולג' הוא קולג' יקר מאוד מבחינת שכר הלימוד, למרות שהוא לא ניצב בשורה אחת עם הליגה הגבוהה של המכללות של ארצות הברית. כקולג' שמלמד את מדעי הרוח, רוב הסטודנטים במקום הם צאצאים להיפים אמידים, כאלה שראו את פסטיבלי וודסטוק (המרוחקת חצי שעה נסיעה משם) מבפנים, ועשו ילדים בוונים צהובים של פולקסווגן על טיפות של אל.אס.די. ההורים שבאו לבקר בשיער ארוך ומאפיר וחולצות צבעוניות, חולמים שהילדים שלהם יהיו כמו וולטר בייקר ודונלד פייגן, מייסדי 'סטילי דן', לולה גלאודיני מהסופרנוס או המחזאי פיטר סטון. עד שזה יקרה, הם הסתובבו על הדשא, שיחזרו חוויות מהימים שלהם, והתלהבו בעיקר מתחרות ההיאבקות בבריכת צבע, שהיתה ההיי-לייט של היום השני.

וכך מצאתי את עצמי במשך שלושה ימים מסתובב בינות כרי דשא ענקיים, טירות קסומות, סטודנטיות רכובות על אופניים, ונהר ארוך וכחול. אך בתוך כל הבועה הורדרדה הזו, לא יכולתי שלא לחשוב על המאבקים שמנהלים הסטודנטים בארץ הקודש, ועל כך שחדר האוכל של בארד נראה הרבה יותר טוב מהאודיטוריום של אוניברסיטת תל אביב. מזל שבאחת הפעמים שהמחשבה הזו הטרידה את מוחי, נגעה בכתפי אריאנה, היפית מקליפורניה שנזרקה מהקולג' בשנה שעברה ובאה לחגוג עם החברים. "רוצה שאכטה?", היא שאלה והידקה שרוך צבעוני לשערה. ואני, שלמדתי שלא אומרים 'לא' לילדה שמציעה לך פרח, אמרתי יפה תודה, וירדנו לכיוון הנהר.