לא דומה לאף אחד: "תנועה מגונה" הוא סרט שיישאר אתכם הרבה זמן

מיכאל קליינהאוס (גל זייד) הוא אדם כבוי. עובד היי-טק לשעבר, שעזב את עבודתו כדי לנסות להיות סופר, ומבלה את הבקרים בתחתונים, מול הטיוטה הריקה שעל מסך המחשב שלו. הוא נמצא בנישואים מסרסים לתמר (קרן מור), מתחרמן במחשבתו על המטפלת (אניה בוקשטיין) של ילדם ומנסה לפשר בין אשתו לבין אמו (רבקה מיכאלי). מיכאל קליינהאוס (השם הוא פראפרזה על הרומן הקלאסי "מיכאל קולהאס", שבסיס הסיפור שלה הוא התשתית לסרט) הוא הרוב הדומם. אותו צמח שגרתי, שלא רוצה הרבה מים ולא הרבה שמש, ועדיין נמעך וניזוק באדמת הלבנט הסרפדית שבה החליטו אבותינו להתיישב. "קליינהאוס" – בית קטן. ובאמת, למיכאל יש אשה, ילד, אוטו מצ'וקמק ודירת שלושה חדרים. ישראלוס מצויוס.

ובשבוע הכי ישראלי שיש, בין הצפירות של יום השואה ושל יום הזכרון לחללי צה"ל, מיכאל מגלה את חדוות הישראליות, במובן הכי רע של המילה. בבוקר יום השואה, עומדת הפג'ו הלבנה של מיכאל ברחוב, ואשתו מתמהמהת להיכנס אליה. ממול, עומד הג'יפ השחור והמאיים של דרייפוס (אשר צרפתי), שצופר בעצבנות לעברה. אצבע משולשת אותה מחווה תמר לעבר דרייפוס, מביאה את האחרון לדהירה כלפי האוטו ותלישת הדלת שלו ממקומה. הכרכרה השחורה של הגביר מורידה לסוס הזקן והלבן של האיכר את הרגל, אם תרצו.

זהו הרגע שלא רק מבסס את עלילת הסרט, אלא גם את המבחן האמיתי שלנו כצופים. האם אנו באמת יכולים להזדהות עם מיכאל? נכון, הוא הקורבן, אבל בניגוד לתמר, שמשתוללת ודורשת שייסע אחריו, מיכאל נראה כאיוושה של אנושיות אגבית. עומד בפנים אפאתיות ואומר בשקט שהוא זוכר את מספר הרכב של הפוגע.

אך השבוע הקרוב בחייו של מיכאל יוכיח לו שבשביל לרצות לספר, צריך להתחיל לחיות. והסיפור שלו יהיה הדבר האחרון שלו הוא ציפה. אם הספקתם לראות "ספיידרמן 3", תיזכרו בחומר השחור שמשתלט על נשמת הגיבור והופך אותו ליצור אלים ונקמני. כעת מותקנת על הפג'ו הלבנה של מיכאל דלת שחורה, זמנית (ועוד עם הסטיקר "יש"ע זה כאן"), מעין ספיח סימבולי לנשמתו השחורה של אותו דרייפוס בעל הג'יפ השחור. מיכאל מגלה שאותו דרייפוס הוא בכיר שב"כ בעבר ואיש עסקים מפוקפק ומאיים בהווה. לרשויות אין שום כוונה לעזור למשלם המיסים הזה בתיקון העוול שנגרם לו. מיכאל הישן היה סופג וממשיך הלאה, אך הקנטה טלפונית של אשתו גורמת לו לקיים שיחת טלפון עצבנית עם אותו דרייפוס, שהופכת להיות מעין מחולל אדרנלין ואלימות בנפשו של מיכאל, שלא יסתיים עד שהוא יעשה משפט צדק פרטי.

כאן צריך להגיד שני דברים. "תנועה מגונה", סרטו השני של צחי גראד, הוא לא סרט מופת. הוא סרט קטן וטוב, שאינו חף מכמה וכמה פגמים, בעיקר בצדדים הטכניים שלו. אבל לזכותו אני יכול לזקוף שתי נקודות עיקריות: הוא לא ממש דומה לאף סרט אחר שנעשה פה (הדבר הראשון שאני רוצה בסרט ישראלי); והוא מחזיק אותי כבר חמישה ימים במחשבות על עלילתו.

והעלילה, שנכתבה על ידי יעקב איילי וגל זייד, מביאה אותי להצדיע בעיקר לאחרון – אחד מהתסריטאים הטובים ביותר, וגם אחד מהשחקנים הטובים ביותר, שהיו בישראל אי-פעם. הבאסה? זייד, לדעתי, הוא גם אחד המפוספסים ביותר – הן כתסריטאי והן כשחקן. דמותו של מיכאל קליינהאוס, הן בכתיבתה והן בביצועה, היא הדבר הכי מדויק והאלמנט הכי סוחף ב"תנועה מגונה". הדמות השותקת, האפאתית, עם הפנים הקפוצות, מצליחה בלא הרבה מלל ומניירות, ליצור הזדהות מלאה ולסחוב על כתפיה סרט שלם. רוב השחקנים האחרים (מלבד ההופעה הקטנטנה והנהדרת של רבקה מיכאלי) מאכזבים ברמה כזו או אחרת, ורוב הדמויות מפוספסות.

דרך הדמויות של מיכאל ודרייפוס אנחנו מגלים תמונת מצב חדה כסכין לישראל של 2007. מדוע אנחנו כל כך עצבניים? העובדה שדרייפוס כמעט והורג את אשתו של מיכאל, אך כמה דקות אחרי זה ייצא כמו כולם מהרכב כדי לעמוד בצפירה, היא בדיוק הקו הדק שבין השפיות לפסיכוזה הלאומיות שלנו.מעניין להתעכב על הגיבור והנמסיס שלו. מיכאל עובר תהליך הפוך, מהיי-טקיסט חנון ושקט, אותו "סופר-אגו" שישראל כחברה מערבית אמורה לשאוף אליה, הוא צועד אחורה, ל"אגו" ול"איד" – שורשי, אלים ונטול סובלימציה. כאן, אשתו המנוכרת מגלה את האלפא-מייל שבו ומתחרמנת ממנו לראשונה מזה שנים. ולמה לא בעצם, הרי המיכאל החדש שלה הוא הרבה יותר "ישראלי" – כוחני, אלים וחשקן. הטרנספורמציה בתסריט של זייד ואיילי מרתקת. מלבד מוטיב הדלת, שימו לב למעבר של מיכאל במנהרה, בנסיעה מהירה. הוא נכנס אליה כצאן לטבח ויוצא ממנה כמקס הזועם.

ושימו לב לדרייפוס, איזה שם טעון. מיהו דרייפוס? הוא הרי המראה ששמנו כעם בפני ההיסטוריה שלנו. הקונפורמיסט הנאמן שדרכו עליו ושדרגותיו נתלשו בחרפה, זה שנגזל כאיוב מודרני בידי אותה מדינה אותה שירת. הנרדף האולטימטיבי. דרייפוס החדש, במדינה שטופת השמש שאויבים סביב לה, הוא הרודף, הבריון השכונתי. והבריון השכונתי זוכה בכבוד, בכסף, במציצה מנערה שגילה שליש מגילו בג'יפ המהודר שלו. מהעלילה עולה בבירור שעסקיו של דרייפוס מפוקפקים. אך עם זאת, בצד הגלוי שלהם הוא מסתובב עם שועי עם ועולם, ונהנה מכבוד הניתן לו מכל עבר.

הבחירה בציר הזמן מבריקה. הרי זהו השבוע שמגדיר את הישראליות באופן הטוב ביותר, בין הקללות שרובצות לפתחנו או המשקעים שרודפים אותנו מן העבר הלא רחוק, לבין הצופרים של מוכרחים להיות שמח. כל הדמויות עוברות בשבוע הזה סוג של שואה או תקומה. ודרך הניואנסים אנחנו מגלים את הצדדים שמאפיינים את כולנו. שימו לב לדמותו של "חשמונאי" (יעקב איילי). בתחילת הסרט, כשאנו מתוודעים אליו, הוא רומז שהוא אחיו של מיכאל. באמצע הסרט, בדיאלוג אחר, הוא כבר מדייק יותר ומכנה את עצמו "בן דודו" של הגיבור. רק לקראת הסיום, בדיאלוג אגבי אחר, הוא חושף כי הוא קרוב רחוק, בן דוד מדרגה שנייה. אבל הרי כולנו אחים, וחשמונאי נטול המחויבות למיכאל, יוביל אותו ויהיה לו הסנשו פנשה במלחמת הצדק שלו. אבל כמובן, הסנשו פנשה הישראלי הוא בערבון מוגבל מאוד. הסיום של "תנועה מגונה", בערב יום העצמאות, הוא אחד המרתקים מבחינת הדואליות שבו. מצד אחד, על פי כל הסמלים (בעיקר המועד) הוא הקתרזיס המושלם של הגיבור. סוף מאושר שהביא את האולם למחוא כפיים. אך מכל בחינה הגיונית אחרת, מדובר בטרגדיה, בעיקר מצדו של מיכאל שלנו. מבלבל? צפו והחליטו בעצמכם.

הבעיות של "תנועה מגונה", שוב, טמונות בצדדיו הטכניים, בין השאר בעריכה חסרת מעוף ובמוזיקה משעממת (של קרני פוסטל ודודוש קלמס); אך בעיקר בצילום שבלוני יחסית של שי גולדמן - שעם זאת מצליח ליצור עושר ויזואלי (שוב, יחסית). גראד וגולדמן אינם ממצים את היתרונות של הפריים הסינמסקופי. הפריים הרחב הרי אמור בכל מקרה להציב את מסעה של הדמות הראשית במרכז, והפוקוס ממילא יתמקד בה. המצלמה לא מפתיעה ולא מסייעת יותר מדי לבניית המתח. תחשבו אם גולדמן היה מכוון אחרת – נותן בתחילת ההיכרות שלנו עם דמותו של מיכאל שוטים רחבים מאוד, כמו מתחשבים בסביבתם, ולקראת סוף הסרט עובר לקלוז אפים מעורערים, אגואיסטים, של זייד. למזלו של גראד, שעושה בסך הכל עבודה לא רעה בכלל, יש לו סיפור נהדר ואת השחקן המושלם להוביל אותו. מומלץ מאוד.