אמריקן קומפורט

מי נגד מי ב"המגן"? ויק מקי נגד העולם, כמובן. וכנראה שגם נגד עצמו. מקי הוא הבוס של יחידת ההסתערות ברובע (המומצא) פרמינגטון בלוס אנג'לס, שחבריה הם שוטרים שלא עוצרים ברמזור אדום בדרכם לבצע את עבודתם. תחת מה שהם מגדירים עבודה זו נמצא שמירה על הסדר הציבורי, ניהול עסקאות עם סוחרי סמים, הכאת חשודים, רצח שוטרים שמלשינים נגדם, וכל דבר אחר שהם מוצאים לנכון, או לחילופין שלדעתם יגן עליהם מפני כל הבאים להרע להם.

כששון ריאן כתב את הפיילוט ל"המגן" אי שם בשנת 2000 הרזומה שלו כלל כתיבה עבור הסדרות "נאש ברידג'ס ו"אנג'ל". הוא כלל לא חשב שמישהו ירצה להפוך אותו לסדרה, והשתמש בתסריט בעיקר ככלי שיאפשר לו להשיג עבודות טובות יותר. היה זה בימים בהם הטלוויזיה לא ידעה להכיל סדרה עוכרת שלווה, שגיבוריה הם שוטרים אלימים הרומסים ברגל גסה את כל הקונבנציות החברתיות כלפי מושגים כמו טוב ורע, והמוצגים באופן שגורם לצופים לצדד במישהו שהוא בעצם באד גאי - ויק מקי, כאמור.

אחרי שהסדרה זכתה להצלחה, החל ריאן לעבוד על סדרה חדשה בשם The Unit, אבל זו ממאמנת בינתיים להתרומם.

ביום שישי תיפתח בערוץ 3 העונה השישית מתוך שבע של הסדרה. בארה"ב, החלה רשת הכבלים FX בשידורי העונה באפריל, אולם החרוצים מביניכם יכולים למצוא באי אלו תוכנות שיתוף את כל 10 הפרקים, כולל את אלה שטרם ראו אור באמריקה.

העונה הראשונה, שהייתה ללא ספק פחות מוצלחת מן העונות הבאות, זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הדרמה, ומייקל צ'יקליס זכה הן בגלובוס הזהב והן באמי על גילום דמותו של ויק. מאז, על אף שהסדרה רק הלכה והשתבחה, זכו כל יוצריה בעיקר להתעלמות בגזרת הפרסים.

"המגן" דפנטלי לא מתאימה לילדים, ואפילו בתו של צ'יקליס, אוטום, שמשחקת את בתו בסדרה, קסידי, לא קיבלה אישור מאבא לצפות בסדרה בה היא עצמה משחקת (ועם אבא כזה לא מתעסקים). סביר להניח שהתפרצויות הטסטוסטרון הופכות את "המגן" למוצר שצורכים אותו בעיקר גברים, ואלה יכולים אולי לעכל את הדרמה ביתר בקלות כשהיא ארוזה באקשן בלתי פוסק.

מי שחייב להיעזר בתרגום עברי - שיחכה לטלוויזיה, כי, בשונה משנים עברו, דאגו בכבלים להביא את העונה החדשה במהירות שיא. כל האחרים יכולים לנצל את נפלאות האינטרנט כדי להנות לפני כולם, ואז גם לצפות בשני פרקים ברצף, ולא לחכות כל פעם שבוע לפרק הבא.

אנחנו בעד ויק מקי, שלצד היותו אחת הדמויות הקשוחות ביותר בטלוויזיה, גם שופע קסם אישי בכמויות מסחריות. כעקרון, אנחנו גם בעד כל הסטרייק טים, אבל אירועי העונה החמישית, למי ששכח, טרפו את כל הקלפים. או יותר נכון - שרפו את כל הקלפים.

הפרק האחרון הסתיים, כזכור, כשלתוך מכוניתו של חבר הסטרייק טים קרטיס "לם" למנסקי, הושלך רימון על ידי לא אחר מאשר חברו ליחידה שיין ונדרל (וולטון גוגינס), מפני שהאמין שהראשון התכוון להעיד נגד חבריו במסגרת עסקת טיעון שתציל אותו משהות בכלא. באותו רגע הכל השתנה, והאמון העיוור ששרר בין החברים התנפץ לעד, גם אם איש אינו יודע עדיין ששיין הוא הרוצח. רגע הפיצוץ שינה גם את כל הדינמיקה וההתנהלות של הסדרה, והתחושה שמשהו ומישהו חסרים תלווה אותנו עד פרק הסיום של העונה השביעית והאחרונה.

בעונה השישית חוזרת "המגן" ומעמידה את מקי במרכז, כשכבר לא באמת ברור מי איתו ומי נגדו, וככל שמעמדו יורד כך הוא פועל בדרכים קיצוניות יותר. בסצנה האחרונה של העונה החמישית, כשהוא מתרחק מזירת הרצח של לם, אומר ויק לשותפים שלו, שיין ורוני גרדוקי: "אנחנו נמצא את מי שעשה את זה, ונהרוג אותו", מבלי לדעת שהרוצח צועד כמה מטרים בלבד מאחוריו.

חוסר הידיעה הזה הוא המנוע של העונה החדשה והסוערת. כבר מהפתיחה האמוציות בתחנת המשטרה "האסם" גבוהים כפי שלא היו מעולם, ואנחנו פוגשים את הגיבורים יומיים בלבד אחרי הטרגדיה. ויק שקוע עמוק באובססיה למצוא את מי שהוא בטוח שפוצץ את חברו לרסיסים - גוארדו, חבר בכנופיה אל סלבדורית. מה שמזין את האובססיה הזו הן רגשות האשם שאוכלים אותו על חלקו העקיף (קרי, המנהיגות שלו) במות חברו. כל זה גורם לו להזניח לחלוטין את מנגנון ההגנה העצמית המפותח שלו, כשמבחינתו המשימה האחת והיחידה היא למצוא ולחסל את גוארדו.

מקי כבר ביצע אינספור מעשים מזעזעים כדי להשיג את מטרותיו, אבל גם צופים מסורים יתפסו את הראש ויסננו לעצמם "מה לעזאזל הוא עושה?!" כשיראו אותו הופך את המשפט "המטרה מקדשת את האמצעים" לדרך חיים של ממש.

אחד הדברים המרתקים ב"מגן" הוא איך שינוי בנקודת המבט גורם לנו למהפך מוחלט ומידי ברגשות שאנו חשים כלפי הדמויות. בתחילה אנחנו שונאים את מקי, אחר כך מזועזעים מהמעשים שלו, בהמשך מסוקרנים, ובסופו של דבר מעודדים אותו גם כאשר הוא מאפשר לפושע לדמם למוות כדי שהוא עצמו לא ייתפס.

ובדומה, בתחילת העונה השישית הגענו מוכנים לשנוא את שיין, אבל תהומות הסבל אליהן הוא צולל (צל"ש לוולטון גוגינס הנפלא) לא יכולות אלא לעורר אמפתיה. וברגע שהוא מגלה שללם לא הייתה שום כוונה לדפוק אף אחד, הצידוקים שנתן לעצמו לרצח הופכים לא רלבנטיים, ורכבת ההרים הרגשית עליה הוא עולה תגרום לכל מי שיש לו דופק לרחם על האיש המסכן.

מלבד הגיבורים, ישנן דמויות רבות בתחנת המשטרה, חלקן ותיקות וחלקן חדשות, וכולן יותר נורמטיביות מחברי יחידת ההסתערות. דרך אותם גיבורי משנה מצוינים (דאץ', קלודט, ג'וליאן, וכו') אנו זוכים לנקודות מבט נוספות על מעלליו של ויק, כשגם הם - ולא רק הצופים - נעים על ציר שבקצהו האחד משיכה, ובשני דחייה. ופעמים רבות מעשיהן, גם בעלילות לכאורה לא קשורות, ייכללו אמירה או תובנה על הגיבור המיוסר. ובכלל, מדובר בדמויות מאוד מובהקות, כתובות ומשוחקות לעילא ועילא, שהופכות את סביבת העבודה ב"אסם" לעשירה, וגם כשהן לא קשורות לסיפור המרכזי, הן תובעות ומקבלות מאיתנו יחס מלא.

מי שבטוח נגד ויק הוא לוטנט ג'ון קבאנו מחקירות פנים, שמגולם בצורה מהפנטת על ידי פורסט וויטקר. קבאנו היה מי שבחקירתו את יחידת ההסתערות בעונה החמישית התניע את גלגלי העלילה, והעובדה שהאיש שקיווה שילשין על האחרים מצא את מותו בפיצוץ לא גורמת לו להפסיק את ניסיונותיו להפיל את ויק.

במהלך העונה החמישית הפך קבאנו יותר ויותר להיות דומה למקי, והמהפך יושלם בעונה הזו. או שלא. קבאנו יודע שוויק הוא בנאדם רע, ולכן גם אם יעבור על החוק כדי לכלוא אותו - יהיה צידוק למעשיו, וזהו בדיוק אותו רציונל שהוליך את הסטרייק טים לאבדון במשך חמש עונות. עכשיו ינסה קבאנו להוכיח שמקי היה זה שהשליך את הרימון למכוניתו של לם.

קחו את האמוק בו נתון ויק ואת הכאב בו שרוי שיין, ועכשיו ללא המצפן המוסרי של היחידה, לם, והוסיפו לכך את האובססיה של קבאנו – והרי לכם המרכיבים המבעבעים של העונה החדשה.

מה שמעניין לגבי דמותו של קבאנו הוא שהכוונה המקורית של היוצרים הייתה להשתמש בו ככלי שבאמצעותו תתנפץ ההזדהות הכמעט מוחלטת שלנו עם ויק, אבל איכשהו הוא הפך לארכי-נבל שכולם אוהבים לשנוא. וויטקר מביא למסך אנרגיות ביזריות, עם תזמונים מוזרים וחיוכים שלא קשורים לכאורה לסיטואציה, ונוצרת מין תחושה כללית שאין לדעת מתי הוא יתפוצץ - מול הכריזמה של ויק באמת אין לו סיכוי. אבל היי, בואו לא נשכח שהוא מעולם לא רצח אף אחד, וכל התכסיסים שלו מתקבלים על הדעת בהתחשב באיש שעומד מולו. בעצם, אם ויק הוא אנטי גיבור, אז קבאנו הוא אנטי נבל. אותנו, כמובן, כל זה לא מעניין - שיישרף, הכלב.

בסדרות ברמה כזו אין באמת חורים, אלא רק בחירות וכיוונים שאפשר אולי לטעון שהיו יכולים להיות מוצלחים יותר. העונה החמישית, שכללה 11 פרקים בלבד, הייתה אמורה להיות מחולקת לשניים, אבל שיקולים של רשת הכבלים FX הובילו לכך ששנה שלמה עברה בין החלק הראשון לשני, וכך קיבלנו את מה שבאופן רשמי נקרא העונה השישית. אל תתנו לזה לבלבל אתכם, מדובר בהמשך של העונה הקודמת, וכך צריך להתייחס אליה.

בפרק הפיילוט רצחו ויק ושיין שוטר שהתכוון להלשין עליהם, והרצח של לם הוא מעין תשלום מאוחר לאותו חטא קדמון, בסצנה שהייתה השיא של כל הסדרה. הבחירה הזו מעמידה את העונה החדשה - ביודעין - בצל קודמתה, במין פוסט טראומה, מה שמצד אחד מאפשר להביא עלילות מרטיטות, המון דרמה, וגם לקחת את הגיבורים הטרגיים המיוסרים למקומות רגשיים בהם טרם היו. אבל מצד שני זה משאיר איזושהי תחושה שהשיא כבר מאחורינו.

"המגן" זו סדרה ששמה את הכסף היכן שהפה שלה נמצא, ואת כל הז'יטונים על הנקודות החזקות שלה. הסיפור מביא לנו דמויות מחוספסות? הצילום יהיה מחוספס, כשהצלמים הם על תקן שחקנים, שאיש אינו אומר להם מבעוד מועד מה בדיוק מה לצלם ומתי, אלא פשוט להגיב לאירועים. אנחנו נתקלים בשוטרים מושחתים, פוליטיקאים חלקלקים ופושעים אכזריים? כל הלוקיישנים של הסדרה יקחו אותנו לקרביים של לוס אנג'לס, וככל שהבית או הרחוב מוזנחים ומכוערים יותר - מה טוב. העלילה נעה בקצב מהיר? גם הצילום נעשה בפול ספיד, עם שבעה ימי עבודה בלבד לפרק ו-11 דפי תסריט מצולמים ביום, מה שמעניק לסדרה את החדות והעוצמה שלה.

בעצם, "המגן" לא מתיימרת לתאר את המציאות ב-LA (כוללת מעט מאוד מחקר, אם בכלל), אלא ליצור מעין היפר-מציאות, בה קווי הגזע חדים יותר, הפשיעה אכזרית יותר, האלימות המשטרתית עזה יותר, השחיתות מזעזעת יותר, מזג האוויר חם יותר, החטאים משמעותיים יותר, והדרמה עוצמתית הרבה יותר. יש כאן שילוב מנצח בין תכנים לסגנון. הצופה מתקשה שלא להישאב פנימה ולקבל למשך 40 דקות את העולם על פי ויק מקי, ואז אנחנו שוברים את הראש בניסיון להבין איך הוא ייצא גם הפעם מבין ההריסות.