הדבר המעניין ביותר בהוצאה המחודשת של "dont look back" היא הרלוונטיות שלו גם בשנת 2007, בדיוק 40 שנה אחרי הקרנת הבכורה של הפנינה התיעודית-היסטורית של דון אלן פניבייקר, שהסריט במצלמת ה-16 מילימטר האינטימית שלו את מסע ההופעות האקוסטי האחרון של בוב דילן ב-1965 באנגליה. גם 40 שנה אחרי הפתרון שהציע פניבייקר לחידה, הניסיון לכמת את האמנות של דילן לכדי איזושהי תורה - מינימום אמירה, מסר, רמז, משהו - נותר עדיין בלתי מסופק, כמעט כמו אותם עיתונאים פעורי פה שלא מפסיקים לשאול את דילן במהלך הסרט "מהו המסר שלך" ונתקלים בתשובות סתומות. מאז, מדי כמה שנים קם לו פרשן חדש שמנסה להתמודד עם התופעה ולהסביר למאמינים למה בדיוק התכוון הנביא שלהם, אבל נדמה, במיוחד אחרי צפייה מחודשת, ש-" dont look back", הפרשנות הקולנועית הנהדרת של פניבייקר, היא עדיין הטובה ביותר.
רק לפני שנתיים נדרש מרטין סקורסזה לסוגיה עם "No direction home" המצליח שלו, שהוא בעצם גם סוג של טריגר להוצאה המחודשת של "dont look back". שניהם, אחד במבט לאחור בזמן והשני תוך כדי תנועה, מנסים במידה מסוימת להסביר לעדת המעריצים, שניסתה ועדיין מנסה לראות בדילן סוג של מנהיג (חברתי/ רוחני/ מהפכני), שהמסר הוא בעצם שאין מסר. שהתשובה היא שאין תשובה. לא במילים, לא בשירים, לא בספרים, לא במגזינים ובטח לא במסיבות עיתונאים. שאין משהו מעבר לשירים של כאן ועכשיו, שאין משהו מאחורי הזמר של כאן ועכשיו, שאין איזו סכימה להתמודד איתה, עם העולם של כאן ועכשיו. השאלה היתה מיותרת מלכתחילה.
הזמנים, הם לא ממש משתנים
יש חיים. האמת היחידה, אם יש כזו, היא העולם הממשי ממנו אנחנו מנסים להתחמק באמצעות כל מיני תיאוריות פוליטיות, פילוסופיות, שהן מנותקות מהוויה שבאמת קיימת. האמת, עליה כולם שואלים, בטח לא נמצאת אצל דילן. שני הבמאים מנסים בהצלחה מרובה להראות כיצד דילן, בדרכו הייחודית ולעתים אכזרית, מתקשה להפשיט את השואלים מהמושגים החברתיים שלהם דרכם הם לא מצליחים להבין אותו, אך המוצר של פניבייקר עדיין נותר חזק יותר.
מוזיקלית, סרטו של סקורסזה עשיר יותר, הראיונות שהוא מקיים עם חלק מגיבורי הסרט של פניבייקר כמעט 40 שנה אחרי מצליחים לשפוך אור נוסף על תופעת דילן, אבל זה עדיין לא מתעלה על המצלמה המשוטטת בלונדון של 1965. חושפנית, בלתי אמצעית, מרכזת תקופה קצרה וחשובה בהיסטוריה של דילן ושלנו, ומושפעת ושופעת לא מעט מהאווירה מסביב.
אחת הדרכים בהן פניבייקר מפענח לצופים את החידה היא על-ידי הצגתו של דילן קודם כל כאדם. לא נביא, לא מהפכן, לא נציג תנועות השמאל של שנות ה-60, לא מישהו שהגיע לתובנה כלשהי שיכול להורות לאחרים איך לחיות. פשוט אדם. רגיש, מקנא, חכם, אגואיסט. אם בסרטו של סקורסזה אנו עדים לטענותיה של ג'ואן באאז היפה גם לעת זקנה, אצל פניבייקר ניתן לקבל את המקור לכך במספר סצינות בהן דילן עסוק בעצמו בזמן שבאאז שרה לאנשים סביבה.
פניבייקר צועד על הגבול הדק שבין דילן האמן, ששר לפועלים השחורים במטעים, לבין דילן הכוכב, שמחזיק באמרגן שמתמקח על המחיר, ומצליח בכל זאת לרמוז בצורה מאוד ריאליסטית על הנמשל לכל מי שנעל את דילן במגירת הפולק או הרוק. סצינת הסיום של הסרט סוגרת את העניין בצורה מושלמת: עדת מעריצים רודפת אחרי המכונית של דילן אחרי עוד הופעה. דילן מביט בתמהון, נע מעט באי נוחות במושב האחורי של המכונית. "הם חושבים שאתה אנרכיסט", זורק לו האמרגן אלברט גרוסמן. דילן מניח את ראשו בין ידיו. "תנו לי סיגריה", הוא מבקש. "לפחות הם לא חושבים שאני קומוניסט".
בנוסף על כך, "dont look back" הוא גם יצירה קולנועית משובחת, פשוטה, ישירה, חודרנית, אינטימית, שחושפת את הצופה באותה הזדמנות לסימניה של התקופה ההיא כמו שרק מעט סרטים מסוגלים. המפגשים המוזיקליים במלונות וחדרי החזרות עליהם תמיד קראנו. הקשיים החומריים, חוסר ההבנה של הקהל והתקשורת, אך גם ההשראה ההדדית, מוצגים היטב בסרטו של פניבייקר. ההוצאה המחודשת של הסרט כוללת גרסה צנועה של דיסק אחד, וגרסה מורחבת יותר עם ראיונות וקטעי אקסטרה. בשני המקרים, המוצר עדיין רלוונטי, מעניין, בועט, מחדש (כן, כל, אפילו היום יותר מאשר אז), סרט שיכול לספק מאוד במיוחד את מי שראה רק את סרטו של סקורסזה ונותר עם טעם של עוד. חוץ מזה, אגב, יש שם אחלה מוזיקה, כל כך טובה שהיא מחזיקה לבד את הסרט.
Bob Dylan - Don't Look Back (1965 Tour Deluxe Edition) (2007)
במאי: דון אלן פניבייקר