תום ביורק

מעולם לא ירדתי על ביורק, ואני לא הולך להתחיל לעשות זאת עכשיו. כן, היא מתישה, כבדה, דרמטית, עמוסה וממש קשה להתמודדות – לא בהכרח בגלל האקספרמנטליות שהיא זורקת לכל כיוון, אלא בעיקר בגלל שהיא ביורק - ואני מניח שאתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון, ככה שאין צורך להוסיף סופרלטיבים.

אלבום חדש של ביורק הוא תמיד הרפתקה שצריך להתכונן היטב לפני שיוצאים אליה – כי בזמן שעובר בין אלבום לאלבום מיתוס הביורק רק גדל, וזה ברור שעד שתבין מה בכלל הולך יעברו מספר האזנות, ואולי גם כמה תנומות לא קלילות בכלל.

הדרך שלי ל-“Volta”, האלבום החדש של ביורק, היתה מאתגרת מתמיד. לאחרונה התחלתי לחשוב שאין לי כוח לדרמה האיסלנדית הזו יותר והנחתי ששיתוף הפעולה עם טימבלנד – הדבר היחיד שמתתי לשמוע ב-“Volta” – בטוח יאכזב.

בנוסף, כשקראתי שביורק הזמינה את אנטוני (ברור שמהג'ונסונס, אין אנטוני אחר בעולם) להשתתף בשני שירים באלבום, ממש התבאסתי עליה. זה לא שיש לי משהו נגד אנטוני, אני אפילו ממש אוהב אותו, אבל מאז שנת 2005 יצאו אולי עשרה אלבומים שהיצור עם המיניות המעומעמת לא השתתף בהם; ביורק היא לא מישהי שאמורה ללכת עם הזרם, גם לא האלטרנטיבי - היא אמנם תמיד נצמדת למפיקים החמים של הרגע, אך הרוב מבינים שהם כאלו רק כשהם רואים אותם בקרדיטים של באלבום שלה. כבר שנים שהאישה הזו יורקת אוונגרד על המיינסטרים ומלמדת אותו מה הולך בשוליים. במילים אחרות, ביורק צריכה להכיר לעולם את האנטוני החדש, ולא להדביק פערים עם לו ריד, קוקורוזי, בוי ג'ורג', רופוס ויינרייט, בריאן פרי ואחרים. חשבתי לעצמי שאולי בגיל 42 קצת מאבדים את זה. ואז הקשבתי לאלבום.

נתחיל בלדבר על מה שהכי מעניין את הרוב – שיתוף הפעולה עם טימבלנד. כל כך הרבה רעש היה סביב העניין הזה, שכמעט והתחלתי לבכות כשגיליתי שמדובר בסך הכל בשני שירים. מה שכן, מדובר בצמד קטעים מעולים – “Earth Intruders”, הסינגל הראשון והרצועה הפותחת, אמנם לוקח ממך כמויות לא הגיוניות של אנרגיה – מדובר באחד מהקטעים הכי מבולגנים, עמוסים, ודחוסים שביורק הוציאה, בטח בתור סינגל - אך כשהברדק השלם שמתרחש הופך להגיוני (בהאזנה העשירית בערך), מבינים שיש כאן שבריר של גאונות. מדובר בשיר שהוא הכרזת מלחמה על כדור הארץ, על הסדר הקיים, ועל על כל מה שביורק סולדת ממנו. או לפחות ככה אני הבנתי את זה.

שבריר הגאונות של “Earth Intruders” מגיע למפץ בשיר השני שעליו אחראי טימבלנד – “Innocence” הוא לא רק השיר הטוב באלבום, אלא הקטע הכי מבריק שיצא אי פעם מידיו של טימבלנד (הערת העורך - בוא נרגיע, תמיד את "Get Your Freak On"). וזו חתיכת מחמאה, כי האיש הזה יודע מה שהוא עושה (חוץ מכשהוא סולו כמובן). ביורק וטימבה הם פיצוץ של צמד – היא שרה באופן הביורקי המהולל שלה, והוא מקצין את הביטים השבורים שלו עד טירוף. כלומר, הוא מפוצץ לנו את החיים ואז בונה לנו אותם מחדש בדרכים העקומות שלו.

הוויב הרדיקלי של הקטעים עם טימבלנד נמצא גם ב-“Declare Independence” הטכנואידי למדי, שהופק על ידי ביורק ומרק בל, שכמו נכתב לפלשתינאים (או לכל מיעוט מקופח אחר למען האמת): "הכריזו על עצמאות / אל תתנו להם לעשות זאת לכם / הכינו דגל משלכם / הרימו אותו לאוויר".

חוץ משלושת הקטעים האלו, ביורק הפיקה הכל בעצמה, ומסתבר שכשהיא תלויה רק בגוף הקטן שלה, היא רגועה בהרבה. שכחו מהפסיכוטיות (המוגזמת לעיתים) של "מדולה" והפסקול ל-"Drawing Restraint 9" ותזכרו בזמנים ישנים יותר – בעיקר של "פוסט" ו-“Homogenic”, אך גם “Vespertine” (היצירה הטובה ביותר של ביורק, לטעמי. קצת לפני פוסט), שנוכח ב-“I See Who You Are” היפהפה.

והשירים עם אנטוני, מה נאמר, גם הם לא עוברים ליד האוזן. כאמור, העובדה שהם כאן מתסכלת, אך אם מתעלמים מכך, הדואטים האלו ממש מסוגלים להקסים – בעיקר השבע וחצי דקות של “The Dull Flame Of Desire”, שהדרמטיות שבהן מסוגלות להרוג. טוב, תראו איזה זוג תקעו ביחד באותו אולפן.

אז כן, עוד אלבום של ביורק יצא וגם הוא שווה את כל המחמאות שהמבקרים נותנים. הוא אולי לא הטוב ביותר שיצא ממנה ובטח שלא הגרוע ביותר. הוא "אלבום של ביורק", וזה כבר תו איכות מרשים. אם עדיין יש לכם כוחות אליה אתם חייבים לבדוק את זה – לי לא היה, ואני ממש שמח שבכל זאת הלכתי על זה.

ביורק, “Volta” (הליקון / One Little Indian)