ביום שישי בצהרים רעד הבית. מודיעין תהיה אמנם פעם בטווח הקסאמים הפוטנציאלי, ביום שהם יגיעו לגדה, אבל הפעם הסיבה להרעשת הבית היתה ליצן. הוא ישב בפארק שמול הבית, במרחק של מטר וחצי מעשרה ילדים בני שלוש, לאוזנו מיקרופון סטייל מדונה, וצרח. בשניות המעטות שבהן שתק, רעם קול התופים, שכן לא היה זה ליצן רגיל, כי אם כזה שמתמחה בהפעלת הילדים באמצעות כלי הקשה. מסביב ישבה חבורת הורים צעירים, מתמוגגים מנחת, אחד מהם - אביו של חתן השמחה, כנראה - מצלם בווידאו. לא נותר מקום לטעות: הקיץ הגיע, החלה עונת הליצנים. השילוב הזה - קיץ, ליצנים כפריט חובה בכל יום הולדת בגילאים אפס עד עשר, פארק מחוץ לבית והורים ישראלים אטומים וככל הנראה גם חרשים - מעמיד במבחן את תקני הבניה בישראל, אולי כהכנה לרעידת האדמה הקרובה.
בשלב מסוים, כשהחלונות איימו להישבר מעוצמת הרעש, נשברתי וירדתי למטה. למגינת לבי, לא עמדו לרשותי באותה עת תת מקלע או מחבט בייסבול, ולכן דיברתי אל לבם של ההורים. הם, ככל הנראה, לא הבינו את הבעייתיות הכרוכה בהשתלטות עוינת על מרחב ציבורי, ודחו אותי על הסף, בשלל נימוקים מתוחכמים כגון "ככה הליצן רוצה", "אני גר פה ליד, ואם הייתי עושה את זה בגינה שלי היה אותו רעש", "זה גם ככה נגמר עוד חצי שעה" ו"ככה זה כאן, אתם בטח חדשים". למען האמת, הטענה האחרונה נכונה: אנחנו אמנם גרים במודיעין כבר ארבע שנים, אבל אנחנו עוד לא ממש "מכאן". התינוקת שלנו עדיין לא הולכת למעון, כך שאנחנו עדיין לא משתייכים לאחת מקהילות ההורים הקטנות שמרכיבות את מודיעין, עיר שמתקיימת למען מטרה אחת: גידול ילדים.
התנגדות היא חסרת טעם
הוכחה נוספת לכך קיבלנו בבוקרו של אותו יום שישי טראומתי. נרשמנו, לא ברור למה, לאירוע שעורכת אחת מיצרניות תחליפי החלב, שתפריטו כלל הרצאות והפעלות לילדים. כשהגענו למקום גילינו המוני הורים נדחפים לתוך חדר צר על תינוקיהם, ונוטלים חלק בפעילויות בעלות אופי כאוטי בהנחיית "מפעילות" בעלות אופי טרחני. הורה שהיה מביט בי באותן דקות היה מגלה הבעה שמשלבת זעזוע ואימה. סרקתי הורים אחרים כדי לחפש הבעות דומות, אך לשווא. מבטיהם היו נחושים, ששים אלי הפעלה. הם רבו על כל מקום פנוי ולחלופין הביעו תסכול כי פספסו את ההרשמה. האנשים הללו כבר נכנסו לברית ההורים של מודיעין, שבה החיים הופכים לסדרה של פעילויות בחברת הזאטוטים, שבה ליצן, מדורה ו"הפעלה" הם שינוי מרענן מהקלטות של הדצים ומהבחור הקרח עם הגבות ששכחתי את שמו. אני עדיין בחוץ.
היתה פעם סדרה בשם "תלת רגליים", שתיארה עולם שבו שולטים רובוטים ענקיים, המאלצים כל נער מגיל מסוים להניח על ראשו כיפה מיוחדת, אשר שוללת ממנו את היכולת להתמרד בהם. המבט הנחוש של ההורים באירוע של שישי בבוקר והמבט המזוגג של אלו בשישי בצהרים העלה בי את ההשערה שעם הצטרפות ילדי מודיעין למוסדות החינוך השונים מושתלות בהוריהם כיפות דומות, בלתי נראות. הן שוללות מהם את נעוריהם, את תשוקותיהם, את שאריות הציניות, את חוש הטעם והמידה ובעיקר את חייהם, והופכת אותם לאנשים שמוגדרים על פי דבר אחד בלבד: הורות. הם מבטלים לחלוטין את עצמיותם למען המעון, הגן או בית הספר, נכונים להסיע, להשתתף, לצפות ולהאזין בכל זוועה, ובעיקר להיות פעילים עד אין קץ.
האם אין מנוס מכך? האם בקרוב אלך גם אני בדרך כל בשר? האם כשבתי תפתח רצון עצמאי, שיהיה כמובן כפוף לציוויי החברה, אמצא עצמי יושב בפארק, לצד ליצן עם מיקרופון, ושותק כשהשכן בא להעיר? כנראה שכן, כי מי רוצה לגרום לילדיו להיות מנודים? מי יעז להסתכן באי הזמנה לאירוע הבא עם הליצן הבא? וממילא, אף שכן כבר לא ירד להעיר לנו. בקרוב ברית ההורים של מודיעין תבלע את האדם האחרון שאינו חבר בה.