אתי בלו

כל חיי חלמתי בסתר לבי להיות כוכבת פורנו. לא שחקנית בסרט כחול, כוכבת של ממש. כל שנה בפורים אני מממשת קצת מהחלום: השנה התחפשתי לשוטרת במדים לא תקניים, שנה לפני כן לאחות חמושה בביריות לבנות, וכמה שנים לפני כן לפרנץ' מייד קלאסית. וכך אתמול, לאחר צפייה בת יותר משעה בדוקו "בלו" שישודר הערב ב-YES, חלומותיי להיות ג'נה ג'יימסון הישראלית נגוזו. למרות שבכך גזרתי על עצמי גלות משמיעת המשפט: "בחמש השנים האחרונות זיינתי 200 אלף זונות רוסיות. אם הגיעה סחורה חדשה, כל שבוע אני מתמקד על סוג של בחורה מסוימת ומפרק אותה כל השבוע", אבל בחלומותיי להיות כוכבנית, מעולם לא העליתי בדעתי שאולי אני סחורה חדשה שמישהו ירצה "לפרק כל השבוע", אבל היי, אולי אני לא מהחומר של כוכבניות.

לא ברור גם איך החיים הובילו את הבנות לעסוק ב-15 דקות של בעילה: ליליאן עושה את זה כי חבר שלה אוהב לראות אותה (וכנראה שאוהב גם להראות לחברים ומשפחה), פאני מזדיינת רק עם בחורות, ויש גם חיילת צעירה - שרק אלוהי הארוטיקה להמונים יודע מה הביא אותה לשם. בעוד בקריירת הפורנו שנרקחה במוחי הקודח, ויסלחו לי הפמיניסטיות שבימים כתיקונם אני נמנית על שורותיהן, כיכבו גברים גרמנים חסונים, חלקים ובלונדינים עם איבר מין מבורך – בסרטי הפורנו הישראלים, כפי שנשקפו אלי מהמרקע, כיכבו כמה דמויי-זכרים שנראו כמו אבי, משה ויורי (השמות הם פרי דימיוני הקודח, הם לא הזדהו בשמות, חלילה. מישהו עוד יזהה אותם). ועל כן, השוס האמיתי של הדוקו-הפורנו (או כמו שהתעקש לומר אחד השחקנים - פורנו בפ' רפה), הוא האודישנים של הגברים.

היה משהו מספק בלראות את חלאת המין האנושי, מוטי, היוצר (אם אפשר לכנות את זה ככה), במאי-מפיק, מבזה את הגברים שמגיעים לאודישנים ומסנן לעצמו מתחת לשפה הכה לא אטרקטיבית שלו שהכי טוב זה להשפיל גבר שלא יעמוד לו מול כולם. גם אני חשבתי ככה שנים, וזה לא הוביל אותי לשום מקום.

אבל הרי למה התכנסו לראות את זה בכלל אם לא בשביל פריימים גנובים של פורנו? 45 דקות חלפו לפני הסצינה הראשונה בעלת אופי מיני - לסבו-פורנו שלא הצליח לחרמן אפילו אותי. 52 דקות חלפו לפני הפעם הראשונה שנשמע דרך המקלט הצליל המוכר של אחוריה של אישה מתנגשים בקצב מונוטוני בחלציו של גבר. אני לא התרגשתי, נדמה שגם ליליאן לא.

מבלי להידרש לוויכוח עתיק היומין – האם ז'אנר הפורנו מכבד או מבזה נשים, גברים וחיות, הדוקו הנ"ל מפנה את הזרקור אל מלחמה אחרת – מאבק המינים הנצחי – למי זה יותר "קשה" לשחק, או במקרה דנן לזייף, את מנעד הרגשות והאקטים הכרוכים בעל כורחם בתסריט? לגברים או לנשים?

החיילת האנונימית מתעקשת (אחרי שפרקו לה את הצורה, אם לאמץ את הז'רגון) שכל הגוף כואב לה ונתפסה לה הלסת בגלל שלאפס שהיה אמור לפרק אותה, לא עמד. ובינינו, מי לא הייתה בסרט הזה? ואז, כבורר משמים, נכנס נזר הבריאה, מוטי היוצר-במאי-מפיק, ומסביר בקול הכי הגיוני שיכול היה לגייס, שלגברים עומד כי הם נמשכים או לא נמשכים לאישה שמולם, ואם לא עמד לו, אז זה בגללה והיא צריכה לעבוד קשה. בה בעת שתהיתי אם הפלא הזה עושה גם בר מצוות ואירועים, הרגשתי איך החלום שלי להיות כוכבנית מתנפץ לו על רצפת חדר העריכה.

ומילה ממני למוטי – אימפוטנט יקר שלי, שמעתי שהיום עושים השתלות של זין. אולי כדאי שתלך לקנות לך אחד. זה לא אני, זה אתה.


"בלו", יס דוקו, הערב - יום ב', 22:00