וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "ללא מילים" מאת צבי טריגר

21.5.2007 / 10:51

איך המציאו את המילה "שרימפסים"? למה מנומס יותר להגיד "סיימתי" מ"גמרתי"? מתוך "ללא מילים", מאת צבי טריגר ועמליה רוזנבלום

לקראת בלשנות תרבותית

כל מי שבילה חורף בניו יורק מכיר את מנהרות הרוח של מנהטן. את פונה לרחוב ראשי, אתה יוצא מתחנת הרכבת התחתית ופתאום אתם מוצאים את עצמכם מול קיר קפוא ובלתי נראה. הרוח מגיעה לעוצמה שאינה מאפשרת לך ללכת מולה. לא רואים את הקיר הזה, אבל הוא שם. ואין ברירה אלא ללכת בדרך אחרת. שנינו מכירים טוב את מנהרות הרוח של ניו יורק. אני, צביקה, למדתי משפטים באוניברסיטת ניו יורק ועבדתי כשנה במשרד עורכי דין מקומי. ואני, עמליה, חייתי בניו יורק יותר מעשר שנים ובמהלכן למדתי פילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה. כשחזרנו לישראל, כל אחד בנסיבות חייו שלו, קיבלה את פנינו מנהרת רוח מקומית. אלא שכאן לא מדובר בתופעה מטאורולוגית אלא בתופעה תרבותית?לשונית. בישראל שאליה חזרנו דיברו עברית, אבל לא היתה זו העברית שאנחנו דיברנו. הפער בין העברית שלנו לעברית העכשווית לא היה פער של סלנג. דווקא סלנג ניתן להדביק בקלות. הפער היה עמוק יותר וחמקמק יותר. פתאום היה נדמה שהחנויות מלאות "מארזים" ו"מותגים", שבממשלה הכול סובל מ"התנהלות" לקויה ומהיעדר "שקיפות". כך נולד הרעיון לכתוב יחד רשימות שמטרתן להבין באמצעות העברית החדשה את השינויים שעברה התרבות הישראלית בעשור האחרון.

בקבוצת התמיכה הטלפונית שקיימנו, ושכללה רק את שנינו, נושא העברית החדשה עלה על הפרק לבקרים. כל אחד תרם את התגליות שלו, התהיות שלה, התובנות. כל אחד שאב מן הספרים וההוגים שהשפיעו עליו. כך נרקם הספר הזה. במהלך העבודה עליו גילינו שגם ספרו רב ההשפעה של חוקר התרבות והספרות האנגלי, המרקסיסט, ריימונד ויליאמס, Keywords (מילות מפתח), עוסק במפגש דומה עם השפה. במבוא לספר, שראה אור לראשונה ב?1976, הוא כותב (התרגום שלנו):

"בשנת 1945, אחרי תום המלחמה עם גרמניה ויפן, שוחררתי מהצבא על מנת לחזור לקיימברידג'. הסמסטר האוניברסיטאי כבר התחיל, וקשרי חברות רבים כבר החלו להירקם. היה זה בכל מקרה משונה להגיע מחיל התותחנים לקיימברידג' קולג'. נעדרתי משם רק ארבע שנים וחצי, אבל בתנודות המלחמה איבדתי קשר עם כל חברי מהאוניברסיטה. ואז, אחרי ימים רבים ומשונים, פגשתי אדם שעבדתי איתו בחצי השנה הראשונה של המלחמה... גם הוא השתחרר מהצבא זה עתה. שוחחנו בהתלהבות, אבל לא על העבר. היינו יותר מדי טרודים בעולם החדש והמוזר שסביבנו. ואז אמרנו שנינו, למעשה בו בזמן: 'העובדה היא, שהם לא מדברים את אותה שפה.' (עמ' 11)"

הבחנותיו של ויליאמס שונות משלנו, שיטות המחקר שלו שונות, והתקופה, התרבות והחברה שבהן הוא עוסק שונות אף הן. אך משותפת לנו ולו התחושה שהשפה שחשבנו שאנחנו מכירים השתנתה. ודווקא משום שהיא השתנתה בדרכים עדינות, סמויות, ולא בהפיכה צבאית, המבט הטרי של מי שלא היה כאן יכול לאתר את ההבדלים בקלות גדולה יחסית.

כמו אדם שמשמין באטיות, כמו נערה חולת אנורקסיה שמרזה מיום ליום, העברית שמנה ("שיהיה לך יום קסום") וגם רזתה ("חבל על הזמן") והגיעה דרך שני הקצוות האלה לממדים מדאיגים. ברוב המקרים בחרנו שלא לשים את האצבע על נקודה אחת שבה התחולל השינוי, אלא לשרטט תהליך.
שרטוט התהליך של השינוי בעברית בין שנות התשעים לשנות האלפיים הוא בלשני. אך אין זו בלשנות קלאסית, כי אם ענף אחר, שאולי מתאים מכול לכנות אותו "בלשנות תרבותית". הבלשנות התרבותית שואבת לצרכיה מהבלשנות המסורתית וגם מן הבלשנות המודרנית. מן הבלשנות המסורתית היא לוקחת את חקר ההיסטוריה של השפה והתפתחותה לאורך זמן. מהבלשנות המודרנית היא לוקחת את ההתמקדות בניתוח שפה בנקודת זמן נתונה, מתוך חיפוש החוקיות הפנימית לה וגם מתוך התפיסה שהלשון היא מערכת חיה ומשתנה שרכיביה משפיעים זה על זה. אך בשונה משתיהן היא עושה זאת תוך כדי הקשבה מתמדת להשפעות התרבותיות הן על ההשתנות לאורך ההיסטוריה והן על החוקיות הפנימית.

בנוסף, הבלשנות התרבותית היא ריאקציונרית מעט, במובן זה: היא מפלסת לה דרך באמצעים דסקרפטיביים (תיאוריים), בניסיון להבין את הפוטנציאל האידיאולוגי הטמון במילים שהיא מתבוננת בהן. אך לאחר שדרך זו הובילה אותה לנקודת תצפית, היא אינה מהססת להיות פרסקריפטיבית ונורמטיבית, כלומר: להגדיר נורמות לשימוש בשפה. וכפי שמתברר עד מהרה בקריאת הספר, נורמות אלה הפוכות כמעט תמיד לנורמות המשתמעות מהשימוש המקובל בשפה. "כ?ו?ס" היא מילה עדיפה בעינינו על "למטה", וכמותה גם "הומו" על "הומוסקסואל". ו"ערבי" בוודאי מועדפת על "בן מיעוטים".

שלוש דוגמאות אלה די בהן כדי להבהיר מדוע ניתוח בלשני מסורתי, כלומר כזה שאינו בינתחומי ואינו משתמש בידע של ענפים כמו סוציולוגיה וביקורת התרבות לצורך התבוננות מבעד לרכיבים הלשוניים הבסיסיים, לא היה מספק את הסקרנות שלנו. ניתוח בלשני שכזה אינו יכול להסביר את הביטוי המוזר "לידה טבעית", כי לא די להבין מהי הגדרתה של "לידה" ומה הכוונה ב"טבעי" בשביל להבין את הביטוי. "לידה טבעית" אינו מושג שמבינים אותו אחרי שמבינים את שני אלה. אם כבר, ניתן לטעון את ההפך: הבנה מילולית של המושגים או המילים מקשה עלינו את הבנת המשמעות התרבותית שלהן. הבנה מילונית של המילים אינה מסבירה את הקשר שלהן לבני אדם ממשיים, שאותם מנסה השפה למשטר.

מושג כמו "בני מיעוטים" הוא כלי נשק בשימוש בני אדם: שוטרים מפעילים אותו על אזרחים, לדוגמה. אזרחים משתמשים בו מול עצמם. באופן דומה, "הומוסקסואל מוצהר" אינו מושג מופשט שמתקיים בוואקום. אם אדם בוחר להשתמש בו כדי להגדיר את עצמו, או יודע שכך הסביבה מגדירה אותו, המושג הזה הופך לאחת ההשתקפויות המרכזיות שבאמצעותן הוא יכול לראות את עצמו. קצת כמו שאנחנו עוצרים מול חלון ראווה לבחון את בבואתנו, כך גם המילים שאנשים אחרים בוחרים בשביל לתאר אותנו משקפות לנו דימוי של עצמנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתו.

לכן יש חשיבות להבנת המושג "הומוסקסואל" והבנת המושג "מוצהר" כדי להסיק מהם מהו "הומוסקסואל מוצהר", אך יש צורך ללכת צעד אחד מעבר לשאלה מהי המשמעות המילונית של "מוצהר" ולשאול: מתי אנחנו משתמשים במושג "מוצהר", על אילו דברים אנחנו מבקשים שהזולת יצהיר ולאיזה צורך, ומה משתמע מכך לגבי האופן שבו אנחנו מתייחסים להומוסקסואליות? וכמובן, מדוע אנחנו מפחדים להגיד "הומו". שום דבר במילון לא יכול לענות לנו על זה, אלא רק בחינה עצמית מדוקדקת, שאינה פוחדת להתבונן בפחדים ובדעות קדומות שלנו עצמנו.

עד כה ציינו תופעות לשוניות חדשות כמו "התנהלות", "שקיפות", "מארזים" ו"לידה טבעית". דוגמאות אלה מבהירות היטב למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מגדירים את "העברית העכשווית" כנושא הספר (לולא העובדה המצערת שהמושג "עכשווי" מדיף ריח מיושן ואולי מוטב היה למצוא מילה אחרת). עכשווי אין פירושו סלנג. בתחקיר לספר זה נעזרנו בספרו המרשים של רוביק רוזנטל "מילון הסלנג המקיף" באותם מקרים שבהם המילים שבחרנו לנתח זכו לתשומת לבו האנליטית. עם זאת "עכשווי" לגבינו אינו "השפה של הצעירים" או "שפת הרחוב", אלא צילום רנטגן כלשהו של מלתחת העברית של הישראלי המצוי בתחילת המאה ה?21. מלתחה הניזונה משפת התקשורת, משפת הגלובליזציה, משפת השיטה הקפיטליסטית, משפת הממשל, משפת הממסד הרפואי, משפת הרחוב, ובאופן גובר והולך מן השפה האנגלית.

בנוסף, חשוב לנו להעיר שאין זה מקרה שלא בחרנו להתמקד בסלנג, מפני שאין בעצם הבחירה בסלנג להעיד על נקודת מבט ביקורתית. עיסוק בסלנג יכול, על פניו, להישמע חתרני, אך מן הסתם אפשר להשתמש בכלים בלשניים מסורתיים לניתוח סלנג, ואפשר לעשות זאת מבלי להגיב כלל על המציאות המשתקפת בביטויים אלה. ברשימות המבוא לספרו של רוזנטל מצאנו לפחות שתי מטרות לניתוח סלנג:

"במהלך כתיבת המילון התחזקתי בעמדה שבה אני מחזיק מאז התחלתי בעבודתי בתחום העברית הישראלית: שפת הדיבור הישראלית עשירה ומגוונת, ולא בדלותה לכאורה יש לתלות את מדווי העברית. כמו כן, בניגוד לדעה הרווחת, הולכת ומתגבשת בתרבות הישראלית מסורת של דיבור..." (רוזנטל, עמ' 1).

ורפאל ניר כותב בהקדמה למילון של רוזנטל:

"יש המתייחסים אל הסלנג כאל דרך הבעה 'פרחחית', שולית, דלה או לקויה. אולם השימוש בסלנג ממלא צרכים אותנטיים בחברה. [...] נראה לנו שלמילון המתעד את הסלנג הרווח בחברה הישראלית נודעת חשיבות מיוחדת, מאחר שהוא משקף דרכים של יצירה עממית בשפה מתחדשת. חלק משימושי הסלנג אמנם נעלם במהירת יחסית, אולם דווקא משום כך יש ערך בתיעוד המילים והביטויים ומשמעיהם. מהשינויים החלים בסלנג ניתן ללמוד על התפתחויות סוציולוגיות ותרבותיות מעניינות באתוס הישראלי. (שם, עמ' ח)."

כל הסיבות שנמנו לעיל יכולות להצדיק ניתוח סלנג, אך אין הן המטרות שלנו. כדי להגיע למטרה שלנו, ביקורת התרבות הישראלית דרך השפה, אין לנו צורך באבחנה בין עברית רשמית לסלנג. זו גם זה יכולים לשמש אותנו בתהליך.

כפי שברור כבר מעצם אזכורו של ויליאמס בפסקאות הפתיחה, אנחנו לא עושים כאן משהו שלא נעשה מעולם לפנינו. אף על פי כן חשוב להבחין בין מה שאנחנו קוראים לו כאן "בלשנות תרבותית" ובין סוציולוגיה של הלשון או בלשנות חברתית במובנן המקובל. בלשנות חברתית בוחנת את השפעתם של גורמים חברתיים שונים כמו, למשל, נורמות תרבותיות, ציפיות (של הדובר/ת או המאזין/ה) וה?קשר (של הסיטואציה החברתית), על האופן שהדוברים משתמשים בשפה. היא בודקת ומדגימה את קיומן של השפעות אלה מתוך התבוננות בקבוצות שונות (למשל, על בסיס דת, מעמד חברתי, רמת השכלה, מוצא אתני או מגדר) דרך ההבדלים הלשוניים בין קבוצות אלה. אם הבלשנות הכללית טוענת שכל הישראלים דוברי העברית מדברים אותה שפה, הרי שהבלשנות החברתית נבדלת ממנה בכך שהיא מדגישה את ההבדלים בין דובריה השונים. בכך היא כמובן מאפשרת לשאול שאלות הדומות לאלה שאנחנו שואלים בספר, אם כי התשובות שהבלשנות החברתית מניבה שונות משלנו, כפי שנראה בהמשך.

הבלשנות החברתית בוחנת גם את האופן שבו השפה משפיעה על החברה. גם כאן משיק המחקר שלנו לתחום זה, מאחר שאף אנחנו מתעניינים באופן שבו ההבדלים בשימוש בשפה מבטאים אך גם מחזקים מעמדות ופערים בחברה הישראלית. לפעמים מכנים את העיסוק הראשון שדנו בו, בהשפעת החברה על השפה, "בלשנות חברתית", ולפעמים מכנים את העיסוק השני, זה המתמקד בהשפעת השפה על החברה, "סוציולוגיה של הלשון". קשה להפריד ביניהם ולא תמיד ניתן להפריד בין המטרות של שני התחומים הללו למטרותינו שלנו, אך ההבדלים קיימים. קל אולי יותר לראות אותם כשמתבוננים במחקרים עצמם ובטבעם של הממצאים.

מחקריו של הבלשן האמריקני ויליאם לבוב (William Labov) הראו, למשל, כיצד שפתם של השחורים בארצות הברית, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, היא בעצם ניב אנגלי. ממחקרים אחרים עלה שבניגוד למה שמקובל להניח, המעמד המקפיד על שימוש מדויק ביותר באנגלית הוא המעמד הבינוני, ולא המעמד הגבוה. אחד ההסברים לכך הוא ששאיפותיהם של בני המעמד הבינוני להתקדמות בסולם החברתי, שאינן נחלתם של בני המעמד הגבוה, מביאות אותם להקפיד על לשונם במיוחד (ובין השאר לבצע בה תיקוני יתר). לסוציולוגיה של הלשון ממצאים נוספים ומרתקים על ההבדל בשימוש בשפה בין קבוצות מעמדיות ובין נשים לגברים. יש ערך רב במחקרים אלה, והעובדה שהם נעשים על פי מתודה מדעית היא יתרון גדול.

המחקר שלנו יכול היה להתקיים בחלקו בחסות הדיסציפלינות האלה, אך מטרתו אינה רק ניתוח של החברה באמצעות הלשון או של הלשון באמצעות החברה, אלא שיקוף של האופן שבו החברה והלשון יוצרות זו את זו. ומאחר שניתוח זה עצמו נעשה באמצעות הלשון, הוא אינו יכול לנתק את עצמו מהסבך ולדמיין נקודת מבט קלינית וסניטרית שממנה ניתן להתבונן במבוך, למפות אותו ולהצביע על הדרך החוצה ממנו. מאחר שהמחקר נעשה באמצעות השפה ותנאי התרבות, ומאחר שהשפה ותנאי התרבות הם גם נושא המחקר, הניסיון למפות את המבוך ולמצוא דרכים החוצה ממנו נעשה תוך כדי הסתובבות בו, תוך כדי גישושים והתדפקויות על קירות השפה והתרבות, וניסיון להבין אותה מבפנים.
שיטת המחקר שלנו, שמוצאה בנקודת המבט הסובייקטיבית, היא אחד הדברים שמבדילים בינינו ובין חוקרים סוציולינגוויסטים והשיטה המדעית הקלאסית. ביקשנו לשקף את ערכו של הידע הסובייקטיבי, בין היתר, גם באמצעות המבנה הדיאלוגי של הספר.


"ללא מילים - התרבות הישראלית בראי השפה"; עמליה רוזנבלום וצבי טריגר. הוצאת דביר

  • עוד באותו נושא:
  • ללא מילים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully