סיינפלד - חברים

שנות השידור: 1990-1998

יוצרים: לארי דייויד וג'רי סיינפלד

כוכבים בולטים: ג'רי סיינפלד, ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג' קוסטנזה), ג'ולייה לואיס-דרייפוס (איילין) ומייקל ריצ'ארדס (קוזמו קריימר).

בשורה אחת: אמרו כבר פעם שזו סדרה על כלום?

שנות השידור: 1994-2004

יוצרים: דייויד קריין, מרתה קאופמן

כוכבים בולטים: ג'ניפר אניסטון (רייצ'ל גרין), קורטני קוקס-ארקט (מוניקה גלר), ליסה קודרו (פיבי בופה), מאט לה-בלאנק (ג'ואי טריביאני), מת'יו פרי (צ'אנדלר בינג), דיויד שווימר (רוס גלר).

בשורה אחת: אף פעם לא יכולים להיות לך יותר מדי חברים (או משהו בסגנון).

לא כוחות, רצח בדם קר, טבח המוני, דו קרב על כלום - תקראו לזה איך שתרצו, אבל מדובר במיסמץ' הגדול של הסיבוב הראשון. בצד אחד של הזירה: הסדרה שהגדירה מחדש את הטלוויזיה, שהיתה נועזת יותר בכמה דרגות מכל דבר שנעשה לפניה, שגם דמויות המשנה שלה היו יכולות לסחוב לבדן סיטקום, שהעזה ליצור ארבעה אנטי גיבורים שחייהם לא הלכו לשום מקום, שהפכה לפילוסופיית חיים עבור רבים ממעריציה וגם סיפקה מאות ציטוטים שימושיים שחובביה הטרחנים במיוחד שולפים בכל הזדמנות (אני חייב להיגמל).

ובצד השני? קומדיה שמרנית עד אימה, חביבה עד זרא, אופציית צפייה סבירה ביותר אם אין שום דבר לראות בטלוויזיה (שיט, שוב משדרים את הפרק שבו רייצ'ל ורוס מתאהבים. תעביר כבר). לזכותה של "חברים" עומדת רק העובדה שהיא הסדרה הראשונה שייצרה שישה כוכבים כמעט שווי ערך, ושהקריירות של חבריה לאחר הפירוק (אם שוכחים את דייויד שווימר) מעט מוצלחות יותר מאלו של אנשי סיינפלד (איך זה יכול להיות שקריימר גזען?).

מצד אחד, אני רוצה להסכים עם כל מילה, ואני בהחלט מסכים עם המסקנה. אבל... דמויות המשנה היו יכולות לסחוב לבדן סיטקום? אולי סיטקום גרוע במיוחד שהיה יורד אחרי חמש תוכניות, כמו רוב הדברים שהשחקנים של אותן הדמויות עשו אחרי סיינפלד. בלי ג'רי במוקד, שלושת הדמויות האחרות מוקצנות מדי, מוגחכות מדי, לא סבירות.

וחברים, צריך לומר, היתה ממש מצחיקה בעונות הטובות יותר שלה. ג'ניפר אניסטון ומת'יו פרי הם שחקנים קומיים מעולים, שההצלחה היחסית שלהם לעומת חבריהם לסדרה מוצדקת ביותר.

אבל הכל נכון ושום דבר לא משנה. זה באמת לא כוחות. סיינפלד טובה יותר במספר סדרי גודל.

מי דיבר על קריימר, איליין וג'ורג'? דיברתי על ניומן, ועל ההורים של ג'ורג' וג'רי ועל פיטרמן ועל פאדי ועל הדוד ליאו ועל סטיינברנר ועל קרייזי ג'ו דבולה ועל סדרה ועל סו אלן מישקי (הכוכבת והקריינית של "עקרות בית נואשות", אגב). מעולם לא היתה סדרה עם כל כך הרבה דמויות משנה מוצלחות כל כך. ולגבי האקסצנטריות של שלוש דמויות המשנה העיקריות: היא הצליחה לא רע ללארי דייויד, כלומר ג'ורג', ב"תרגיע" ולאיליין ב"כריסטין החדשה" או איך שלא קוראים לזה (יכולים לסחוב סדרה, לא סדרה טובה).

אלוהים יודע כמה שאני שונא את חברים והתמות השמרניות שלה; סדרה שהציגה אתוס בעייתי וגזעני שבו החיים מחייכים רק למי שהוא לבן, רזה ועובד. חברים הציגה אידיליה כוזבת של החיים הניו-יורקיים (כיאה לסדרה שצולמה ב-LA), שבה אין שום מקום למי שחורג מהסטנדרט התבניתי שהציבה השישייה המופלאה והמתכון שלה לחיים מאושרים. תזכרו כמה אומללה מוניקה בפרק שבו היא כביכול שמנה, כמה מבואס רוס כשהוא מאורס לבחורה עם מבטא בריטי ועד כמה כל ניסיון של רב-תרבותיות נידון לכישלון. בניגוד למיזנתרופיות של סיינפלד, שמציגה את גיבוריה בקלקלתם, אצל חברים מדובר בדבר עצמו - המדריך לאושר, אליבא דה רוס גלר.

ראיתי איזה פעם חברים. הייתי עושה את זאתי עם השיער השחור.

סליחה ג'רי, לארי, ג'ייסון, מייקל וג'וליה. לא התכוונו להעליב אתכם. ננסה לסדר משהו מאתגר יותר ברבע הגמר.