קרובים קרובים - משפחת קוסבי

שנות השידור: 1984-1992

יוצרים: מייקל ליסון, אד ווינברגר וביל קוסבי.

כוכבים בולטים: ביל קוסבי (דר' הית'קליף-קליף הקסטבל), פלישיה ראשד (קלייר הנקס הקסטבל), קשאיה נייט פוליאם ( רודי הקסטבל), מלקולם-ג'מאל וורנר (תיאודור-תיאו הקסטבל), טמפסט בלסואו (וונסה הקסטבל), ליסה בונט (דניס הקסטבל קנדול)

בשורה אחת: גם למשפחה שחורה יכולות להיות בעיות של משפחות נורמליות! (כלומר לבנות)

שנות השידור: 1983-1986

יוצרים: אפרים סידון וב. מיכאל.

כוכבים בולטים: חנה מרון (חנה), יהורם גאון (יורם), ליאורה ריבלין (ליאורה), תיקי דיין (תיקי), אילן דר (אילן), מולי שגב (מולי), משה גרשוני (אביתר), נתלי מאירוביץ' (אפרת), גליה קדם (גליה), שמוליק סגל (קוזילביץ').

בשורה אחת: אומרים שזה הסיטקום הישראלי הטוב ביותר. רגע, זה לא הסיטקום הישראלי היחיד?

מובן מאליו שזהו דו קרב שאפשרי רק בישראל, אבל אם נתעלם לרגע מההבדלים בתקציבים, ברייטינג ובצבע העור, בסופו של דבר מדובר בסדרות דומות למדי: שתיהן עוסקות בסוגיות שמטרידות את בני מעמד הביניים, במזרח התיכון ובמזרח ארצות הברית, שמות דגש גדול על גידול ילדים ומציגות כוכב ראשי עם מחוות גוף ודיבור מוגזמות (ביל קוסבי מול יהורם גאון).

ורק בהקשר הישראלי מצליחה "קרובים קרובים" לנצח, פשוט כי היא אינה מוכרת בשום מקום אחר בעולם. כי מי שגדל כאן בשנות ה-80' יודע עד כמה היא שיקפה באופן מדויק את המתרחש בין כותלי דירתו (על עמודים, כמובן) של הישראלי הממוצע. בניגוד למרבית סרטי הקולנוע והטלוויזיה עד אז, היא הצליחה להפוך את הישראלי לאדם פשוט, שלא מתחבט בסוגיות לאומיות ולא מתאושש מהלם קרב, אלא עוסק בהוצ' רכב, בהצגה של הילדים בבית הספר ובביקור של המורה רבקה המפלצת. הקאסט היה מפואר במושגים ישראלים, ליאורה ריבלין הסעירה את הדימיון כששקלה לבגוד ביהורם עם יענק'לה יעקובסון השרמנטי, חנה מרון נתנה את תפקיד חייה וסיפקה גם את הסיסמה שהקדימה בעשרים שנה את "מצ'עמם לי" ודומיו.

מבחן הזמן מבטל את המהפכנות היחסית של "קוסבי" – צבע העור של גיבוריה – מה גם של"קרובים קרובים" היו אלמנטים חתרניים פה ושם (אנשי הבית ברחוב ויטק 9 מתייחסים בחשדנות מהולה בגזענות למנקה הערבי!). "קרובים קרובים" לוקחת פשוט כי כך זה הצטייר בילדותנו (שהיתה יפה?), למרות פרק האיחוד המביך לפני מספר שנים.

העובדה ש"קרובים קרובים" היא סדרה טובה יותר ממשפחת קוסבי לא קשורה רק לישראליות שבה. ראשית, קוסבי היא סדרה איומה, שצבע העור של גיבוריה הוא כמו מס שפתיים בדמות משחת נעליים שנמרחה עליהם. לא היה במשפחת קוסבי שום דבר שחור - לא בשפה, לא בגישה, לא בקונפליטקטים ולא בהתרסה (ואנחנו עוד מדברים על ימי ממשל רייגן השמרני). אפילו את סטיבי וונדר הם ארחו רק אחרי הפסקול הנורא של "האשה באדום".

"קרובים קרובים" מצדה דווקא התעמתה עם השד העדתי (בפרק האסקימוסים), בתקופה שבה בגין הוציא אותו מהבקבוק ועלה איתו לשלטון. היא צחקה על המיתוס ההירואי של הבן הטייס, על החומרנות של הדור החדש והיטיבה לחפור בתוך הבורגנות הישראלית. שלא לדבר על זה שהדמות של אילן ירדה לפעמים כל כך נמוך כדי להשיג את מטרותיה, שאפילו לארי דייויד היה נבוך.

הפחד הנורא של ביל קוסבי מלהתרחק מהמיינסטרים והרצון העז שלו לגרום לאמריקה לראות אותו בפרט ואת האוכלוסיה האפריקאית-אמריקאית ככלל כזהים לחלוטין לאוכלוסייה הלבנה, גרמה לכך שמדובר בסדרה ה"לבנה" ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסדרה נראתה כמו "הנסיך המדליק מבל אייר", אבל בלי וויל סמית'. בשורה התחתונה, מדובר כאן בסדרה של ביל קוסבי, איש שמבחינתו השחורים שגרים בשכונות עוני בארצות הברית הם האשמים יחידים במצבם הכלכלי הממוצע הבעייתי ובכלל ברברים שמתלבשים הפוך ומדברים לא יפה. התרבות האורבנית השחורה באמריקה מפחידה אותו יותר מאשר היתה מפחידה את ארצ'י באנקר. אם זה הנציג של הקומדיה השחורה, המצב עגום מאד.

קרובים קרובים, לעומת זאת, היא הישראליות. היא היתה במיטבה סדרה ישרה, שלא ברחה מהמציאות שבה היא קיימת. ולכן אני מסכים עם ניב במאת האחוזים. קרובים קרובים טובה יותר גם בלי הייחוס הגיאוגרפי המקומי.

אין ויכוח על הצביעות של קוסבי ועל הערכים האמריקאים להחריד שמייצגת הסדרה, אבל אני חושב שאתם מתעלמים מכמה בעיות יסוד ב"קרובים קרובים", שהיתה סדרה אשכנזית מאוד, גם אם יהורם היה ספרדי ירושלמי דובר לדינו. היא השקיפה על הישראליות ועל בעיותיה מנקודת מבט מאוד מסוימת, מאוד מצומצמת ובסופו של דבר מאוד נוחה וחמימה לצופים בבית - בתנאי שהם היו מהמוצא והמעמד הנכון. הבחירה במשפחה אחת שתאכלס בניין שלם כמעט לא היתה מקרית ושיקפה מאוד את ישראל של אותם ימים: לאף שכן שנראה מעט אחרת לא ניתנה דריסת רגל, אלא אם כן קראו לו קוזילביץ'.

דריסת רגל לקוזילביץ'? מדובר בקמצן, חטטן, שונא זרים, שעוסק בגביית כספים ונזרק באופן קבוע מבתי השכנים. למרות שב. מיכאל ואפריים סידון מאוד אוהבים לספר על המגבלות תחתיהן הם עבדו בכתיבה על "קרובים קרובים" (אין עדות, אין פוליטיקה) זה פשוט לא נראה לי חשוב בפרויקט כמו שלנו. מדובר בקומדיית מצבים מצחיקה, עם כמעט "סופרגרופ" של שחקנים שעשתה את העבודה.

וכן, אם היה לכם ספק, אני שונא סוודרים.

וכושים.

טוב, רק סוודרים.

השאלות היחידות שנותרו בתום דו הקרב הזה הוא לאן נעלמו גליה וליסה בונט, בסדר החשיבות הזה. מעבר לכך, "קרובים קרובים" מטיילת לרבע הגמר אחרי ניצחון בנוק אאוט.