הכל נשאר במשפחה - מ.א.ש

שנות השידור: 1971-1979

יוצרים: גבריאל באומונט ופטר בונרז.

כוכבים בולטים: קרול או'קונור (ארצ'י באנקר), ג'ין סטייפלטון (אדית' באנקר), סאלי סטראת'רס (גלוריה סטיביק), רוב ריינר (מייקל סטיביק), שרמן הלמזלי (ליונל ג'פרסון).

בשורה אחת: המשפחה הדפוקה של ארצ'י באנקר אמרה לאמריקאים את כל האמת בפנים.

שנות השידור: 1972-1983

יוצרים: ג'ין ריינולדס, לארי גלברט, אלן אלדה

כוכבים בולטים: אלן אלדה (קפטן בנג'מין פרנקלין "הוקאיי" פירס), ווין רוג'רס ("טראפר" מקנטייר), מקלין סטיבנסון (הנרי בלייק), לארי לינוויל (מייג'ור פרנק ברנס), לורטה סוויט (מייג'ור מרגרט "הוט ליפס" הוליהאן), גארי ברגהוף ("ראדאר" או'ריילי), ג'יימי פאר (מקסוול קלינגר), וויליאם כריסטופר (האב פרנסיס ג'ון מולקהי), הארי מורגן (שרמן טי. פוטר), מייק פארל (בי.ג'יי. האניקאט), דייוויד אוגדן סטיירס ( מייג'ור צ'ארלס אמרסון וינצ'סטר השלישי).

בשורה אחת: כשתקועים בבית חולים במלחמת קוריאה, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלצחוק?

מ.א.ש היתה אחלה סדרה. באמת. מצחיקה מאד. בנויה נהדר עם תשומת לב על כל פרט ופרט. אלן אלדה מבין משהו באבסורד והוא ניצל את ההבנה הזאת היטב בסדרה שהיתה כמעט כולה שלו. גם על אורך החיים, העמידה המוצלחת בחילופי שחקנים ופרק הסיום הנצפה ביותר בכל הזמנים צריך לתת כבוד.

אבל כשסדרה על משפחה בפרברים מצליחה להיות סאטירית יותר, מושחזת יותר, חדה יותר ובעיקר פוליטית יותר מסדרה שמתרחשת במלחמה, אי אפשר שלא לומר שהסדרה על המשפחה היא הטובה מבין השתיים. הכל נשאר במשפחה היכתה לאמריקאים בבטן הרכה, כשהתעסקה במלחמת ויאטנם בזמן אמת, כשתקפה את שנאת האחר - שחור, יהודי, הומו - הנפוצה כל כך באמריקה. והיא פגעה בכל הכיוונים, לא רק בחוסר הסובלנות והטפשות של ארצ'י באנקר ודומיו. מייק - ההיפי השמאלני - מזדעזע כשאשתו מגלה את הפמיניזם. וג'ורג' ג'פרסון לא רוצה לאכול עם הלבנים. הגזענות והטפשות והשנאה קיימים בכל מקום, ולא היתה סדרה שהתמודדה עם זה באופן אמיץ כמו זו של משפחת באנקר. כיום, לו היתה מוצאת מקום לשידור, זה היה קורה ב-HBO.

הבעיה העיקרית עם "הכל נשאר במשפחה" היא שמעטים מדי הבינו שמדובר בסאטירה חברתית והתייחסו להומור פשוטו כמשמעו (גם ברוס ספרינגסטין עם "נולד בארצות הברית" ואהוד מנור עם "אין לי ארץ אחרת" סבלו מאותה תסמונת). יתרה מזאת, ארצ'י באנקר, שהיה אמור להיות דמות נלעגת, הפך עבור רבים גיבור שחוכמתו ראויה לציטוט. ואולי כאן גם למעשה תמונה חוכמתה והצלחתה של הסדרה - היכולת שלה לעבוד בכמה רמות ולהיות אפקטיבית בכל אחת מהן. נקודה חזקה נוספת היא הבאת השיח הפוליטי והציבורי באמריקה על כל סוגיותיו הבוערות, לרמת דיאלוג קומי בין באנקר לרוב "ראש כרוב" ריינר.

ובעוד "הכל נשאר במשפחה" הציגה את השבר הגדול באמריקה בצורה של דיאלוג, "מ.א.ש" - למרות שמתרחשת לכאורה במלחמת קוריאה - נקטה עמדה ברורה כלפי מלחמת וייטנאם, חוסר הנחיצות שלה תוך כדי הדגשת האבסורד המלחמתי. בנוסף היא הצליחה לשבור עוד קצת טבואים ומוסכמות עם "הוט ליפס" - המזרן הפלוגתי, קלינגר הקרוסדרסר (עוד אבטיפוס קריימרי) וכמובן עם הגאונות הקומית של אלן אלדה. ואם כל זה לא מספיק, הרי שמאש היא סדרת טלוויזיה שהתעלתה מעל לסרט אותו המשיכה. כשחושבים על כך שמדובר בסרט של רוברט אלטמן, מבינים גם עד כמה ההישג הזה היה משמעותי.

ניבק'ה, אני חושב שמה שתקף לגבי ארצ'י באנקר רלוונטי גם לגבי מ.א.ש. גם שם היה מי שראה בזה סאטירה על מלחמת וייטנאם והרוב נהנו מקומדיה שבכלל מתרחשת בזמן מלחמת קוריאה (עוד טריק ליצירת סאטירה מבלי לעצבן) ומהרגליים של הוט ליפס.

אני מתלבט כאן. במובהק אהבתי יותר את מ.א.ש אבל כיוון שסדרה על מלחמה שנמשכה שלוש שנים, ארכה כשתיים עשרה שנה והעובדה שאשכרה אפשר היה לראות את הסידן של אלן אלדה המזקין הולך ובורח דרך הרמקולים של הטלוויזיה, אני קצת מתלבט. ובכל זאת, עם כל החלוציות של ארצ'י, אין לי כוח למשפחות, אף פעם לא היה לי.

מ.א.ש לוקחת על הפרש שערים.

איפשהו, דווקא המשפט "אין לי כוח למשפחות" הוא אמבלמטי לניצחון המובהק של ארצ'י לדעתי. כשאתה חושב על מ.א.ש, אתה חושב על דאחקות ועל הרגליים של הוט ליפס. מ.א.ש היתה סדרה סבבית וכיפית. אמנם היו רגעים של אמת כואבת, אבל הם היו מעטים. מעטים מדי.

הכל נשאר במשפחה כאבה, בדרך זו או אחרת, בכל פרק. לכל מי שלא היה עיוור מכדי לראות - ואמריקה היא אומה שמצטיינת בעיוורון מכוון, כפי שניתן לראות מכך שהקונסנזוס הלאומי שם הוא שפורסט גאמפ הוא סרט פרו אמריקאי מתוק על היכולת של כל לוזר לנצח, בעוד שמדובר בסרט שאומר שזאת אומה שבה הטיפשים מצליחים בעוד המוצלחים מתים מאיידס - הכל נשאר במשפחה אמרה את האמירה שלה בתוך פרצוף שלך. וכן, היא עשתה את זה בדיאלוג. Show, don't tell? לא בקומדיה. לא מבחינתי. וחוץ מזה, היא היתה מצחיקה יותר.

קרול אוקונור לוקח את אלן אלדה בהליכה.

מגיע לבאנקר רק כי היא הצליחה למרות הקאסט הכי מכוער בתולדות הטלוויזיה, גם בסטנדרטים המוזרים של שנות ה-70.

קשה לומר שהגענו לקונסנזוס, אבל ארצ'י באנקר ומשפחתו עולים שלב בהפרש של עשירית הנקודה.