ראשית יש לומר, שצ'ארלס דארווין איננו הגיבור של הספר. זה אולי מגוחך, שכן יש עוד רבים שאינם הגיבורים - וינסנט ואן גוך למשל, או חיים יבין - ומה שמעניין כמובן הוא מי כן הגיבור. אבל חשוב לציין דווקא את דארווין כמו שחשוב לומר על אפיקורס אם הוא יהודי, נוצרי או מוסלמי. ומלבד זאת דארווין, ולא ואן גוך או יבין, כן קיים בספר, וליתר דיוק בליבה של נעמה, שהיא, אגב, הגיבורה האמיתית. הוא משוטט שם בחדרים, לעתים בעליונים, לעתים בתחתונים, דלתות אוטומטיות נפתחות בפניו ופינות אפלות נשטפות אור בעוברו. צעדיו מהדהדים בין הקירות ודמותו החולפת משתקפת לרגעים במראות הנפש התלויות עליהם.
לכאורה, מה לאישה בת שלושים ושמונה מתל אביב, במלוא אונה וחיוניותה, ולחוקר טבע אנגלי שאחד ממאפייניו הבולטים הוא שהוא מת. לגמרי. מה לאחות מסורה ממחלקת פגים בפתח תקווה ולאיש שטלטל את העולם ושינה את תפיסתנו עליו מהקצה אל הקצה? אבל אהבה קשה להסביר בהיגיון, ואפשר בהחלט לומר שזו אהבה, כי כיצד נקרא לנוכחות זו שלו המפעמת בה ומלווה אותה בכל אשר תלך, ומה בכך שמאה וחמישים שנה מפרידות ביניהם. ובכל זאת, אולי לא אהבה יש כאן אלא משהו אחר. הוא רש"י ותוספות שלה, יטען הרב. אבן הרוזטה, יגיד הארכיאולוג. והפסיכולוג יאמר, היא החלום, והוא פשרו.
***
היא החלה להתעניין בו כשהייתה נערה בתיכון. תחילה עסקה בשקדנות, כהרגלה, בחומר הלימוד שונו?ת, תחרות ורק המתאימים שורדים - ומאוחר יותר כשנפלה לידה ביוגרפיה של האיש קראה בה בעניין ובהתרגשות לא מובנים. אולי הייתה זו הערצה ואולי להיפך, דווקא הזדהות, מוקדם עדיין להסביר בשלב זה של הסיפור, אבל משהו בדמותו ובדבריו הדהד בגופה והרעיד את נפשה. היא אספה ביוגרפיות שנכתבו עליו וספרי מדע פופולרי שהסבירו את עבודתו בפשטות, ועם הזמן היו ברשותה יותר מעשרים ספרים כאלה. היו לה גם שמונה תרגומים של הספר "מוצא המינים" שחברים הביאו לה מטיוליהם בעולם, ביניהם ברוסית, איטלקית וסינית. היא לא הבינה דבר מהמילים המצויירות בספרים האלה, אך המשיכה לאסוף אותם בהתמדה כאדם שאיבד את זיכרונו והוא מלקט בשקדנות רמזים לזהותו.
יחסה אל דארווין ואל האבולוציה "שלו" השתנה עם השנים, כאותו איש השוכב על הגב ומסתכל בעננים הנודדים מעל ראשו. פעם הוא רואה בהם אריה, פעם ליצן ופעם מכשפה-רוכבת-על- מטאטא. אדם אחר יראה דברים אחרים, כמובן. כל אחד בורר את הצורה המתאימה לו באותו הרגע - לפי מצב הרוח, פעילות המעיים שהייתה לו בבוקר ורשמי ילדותו הניצבים בינו לבין הדברים ומסננים אותם.
היא קנתה מחברת והייתה מעתיקה לתוכה סיפורים וציטוטים שתרגמה באופן חופשי בנושא דארווין והאבולוציה. כתבה בנימה עניינית, לא אישית, אחרת לגמרי מנימת חייה, אך מסיבה כלשהי זה עשה לה טוב. את הסיפור הבא היא העתיקה מאחד העיתונים:
"אנתרופולוג אחד הגיע לכפר נידח באיטליה, ונדהם לגלות שכל נשות הכפר סבלו ממחזור חודשי קפריזי לחלוטין. בעוד שלרוב הנשים בעולם יש מחזורים סדירים למדי, בני חודש לערך, ורק מיעוטן סובל מאי סדירות, בכפר הזה לא הייתה אישה אחת שניחנה במחזור שאפשר לנבא את אורכו. במילים אחרות, לא היה זכר לסיבה שבשלה נקרא התהליך, הקבוע בדרך כלל, 'מחזור'. בכל חודש, קיבלה האישה - כל אישה - את הדימום במועד אחר. פעם שלושה שבועות אחרי הקודם, פעם שבועיים אחר כך, ואז אחרי חודש. כיצד ייתכן תוהו ובוהו כזה? שנתו של החוקר נדדה".
הסיפור משך מייד את תשומת ליבה של נעמה. ראשית, היא תהתה בינה לבין עצמה כיצד גילה האנתרופולוג את התופעה המשונה הזאת. האם המחזור החודשי היה תחום התמחותו? היא דמיינה אותו הולך מכפר לכפר, מארץ לארץ, זיעה מחמיצה את בגדיו, שריריו מתקשים ברגליו, והוא מחלק שאלונים בשבעים ושבע לשונות לנשים בכל הצבעים והגדלים, שחלקן נענו ברצון אך את חלקן היה צריך לשכנע בחשיבותו המכרעת של המחקר, שיבער סופסוף את הבורו?ת ויחשוף באופן מבריק וממצה את אורכו, תדירותו ועוצמתו של המחזור החודשי.
ואולי זה היה אחרת. ייתכן, היא חשבה, שהחוקר הגיע לכפר כדי לחקור עניינים שונים לגמרי - את מסורות הבישול, למשל, או את מאפייני הניב המקומי - ורק בזכות השתלבותו הנפלאה בחיי הכפר (תנאי הכרחי להצלחת מחקרו של כל אנתרופולוג) הזדמן לו להתוודע גם לסודותיהן האינטימיים של נשותיו.
נוסף על כך, התוהו ובוהו של המחזורים, הקפריזיות בהתגלמותה, הסעירו את נעמה. היא, שצרבה את חייה בסדר, שהאמינה שלכל שאלה יש תשובה, לכל סיר מכסה ולכל חטא שמור עונש, התקשתה לקבל התנהלות אקראית כזאת.
"אדם אחר היה יכול לראות בשיגעון המחזורים קללה או עונש שהוטל על הכפר על ידי אלה נקמנית או מכשף. אך האנתרופולוג לא נטה להסברים מסוג זה. לאחר חקירה מאומצת הוא גילה, שבמשך דורות רבים, השיטה המקובלת והיחידה בכפר למניעת הריון בלתי רצוי הייתה 'שיטת הימים הבטוחים'. שיטה זו בטוחה, כמובן, רק כאשר המחזור סדיר ביותר ותאריך הביוץ בו ניתן לחיזוי. וכך קרה, שלאורך השנים, דווקא הנשים שהמחזור שלהן היה קפריזי ולא מסודר
פרו ורבו וילדו הרבה צאצאים, והורישו את תכונת האי סדירות לבנותיהן. נשים בעלות מחזור סדיר, לעומת זאת, ילדו רק מעט ילדים (מתוכננים בדרך כלל), וכך, במשך מאות שנים שבהן התחתנו תושבי הכפר הקטן רק בינם לבין עצמם, נוצרה בו חברה של נשים שלכולן מחזורים 'משוגעים' ".
נעמה סיימה לקרוא את הסיפור וחשה הקלה גדולה. הנה נמצא הפתרון, והסדר הושב על כנו. הנה הסתבר, שדווקא התוהו ובוהו היה הדבר העקבי והמסודר ביותר בכפר. היו שם בעלות עיניים כחולות וחומות, ארוכות גפיים וקצרות אך כולן, ללא יוצאת מן הכלל, היו מאופיינות במחזור משוגע. זה הרגיע אותה. היה סדר בבלאגן וההסבר לו פשוט והגיוני: אותן נשים עם המחזורים הלא צפויים היו המתאימות ביותר לרבייה. משום כך הן ילדו הכי הרבה צאצאים, ועם הזמן השתלטה תכונת האי-סדירות על הכפר.
נעמה כתבה במחברת: "זו הדוגמא הנחמדה ביותר שפגשתי לברירה הטבעית של דארווין".
אגב, מלבד העניין הכללי שנעמה גילתה בסיפור, הייתה לה גם נגיעה אישית לנושא, שכן אפשר לומר שבזכות מחזור חודשי לא סדיר אחד של נערה אלמונית, פגשה נעמה את בעלה. ומי יודע כיצד היו נראים חייה לולא איחר אותו מחזור והניע את שרשרת המקרים, שבסופה נישאה נעמה לאורי.
***
היא נפרדה ממנו בבוקר ונכנסה למכוניתה. הוא הביט בה כשהתרחקה, ארוזה כמו מתנה בתוך קופסת הרנו הקטנה, רק הראש נראה מבעד לחלון, ראש שעיגולו מושלם, שאינו מטושטש על ידי רעמת שיער מיותרת. תוכה כברה, חשב, והיא גאה על כך ומכריזה זאת בשערה הקצוץ, המגלה את פניה במלוא נחישותם ובשמלתה המונחת בפשטות על גופה.
כבר הוא חש געגוע.
היא מגיעה לחנייה של בית החולים ויוצאת מהמכונית. עדת הפרפרים המעטרת את שמלתה מרפרפת סביבה כשהיא חוצה את מגרש החנייה לעבר הבניין.
"צריך להשיג לך מאוורר, נחמן", היא אומרת כשהיא נכנסת לביתן של השומר בכניסה לבית החולים, ולבביותה מאלצת אותו להתיק את מבטו מחריץ השדיים המקדים את גופה ולהשתדל להתרכז בחיוניותה ובטוב ליבה, זה הלב הפועם מתחת לשתי התפיחות הנהדרות האלה, השופעות... לעזאזל, שוב נכשל במחשבתו. אף פעם אינה שוכחת לשאול לשלומו, לברר על בתו שנולדה כאן לפני שנה, לתת לו מעיל ישן או מגהץ מיותר שגילתה. נשמה זאתי, הוא חושב. נשמה בגוף של... נשמה, הוא חוזר לשנן בדבקות, פשוט נשמה טהורה.
היא פוסעת במהירות לעבר המחלקה, מחשבותיו של השומר וזיק מבטו מחליקים מעליה כטיפות גשם מנוצותיו של ברווז. אימה לימדה אותה לשמן כך את נוצותיה, להגן על עצמה מפני המחמאות החלקלקות שרק רע יכול לצאת מהן.
"אל תתני להם לסחרר את ראשך", אמרה בבהלה כשהיו זרים מתכופפים אליה בילדותה ומתפעלים מיופייה. "את נראית בסדר, תודה לאל, לא יותר."
"למה תודה לאל?" שאלה נעמה ואימה אמרה, "לא צריך להיות יפה מאוד. מספיק כמו שאת, בסדר. מה, את רוצה להיות יפה וטפשה?"
"מה זה קשור?" הייתה נעמה שואלת ואימה הביטה בה בכעס, "קשור ועוד איך קשור. אי אפשר הכל, ודבר מכפר על דבר. הכל במידה, זאת כל החכמה."
הם ישבו בקפה "אוסלו", ליד הירקון, בילוי שהיה שמור לימי הולדת. הפעם היה זה יום הולדתה החמישי.
"היופי הוא בן חלוף" אמרה אימה כשהסתלקה המלצרית היפה משולחנם ומבטו של אביה עקב אחריה. "היום פה, מחר כבר לא, ולסמוך עליו זה לשים את האושר על קרח או על הקשת בשמיים."
נעמה הסתכלה על בבואתה המתעקמת על האגרטל הקטן שעמד על שולחנם.
"לא", אמר אביה ומולל בידו את כותרת השושנה באגרטל. "יופי הוא דבר נצחי: תמיד היה ותמיד יהיה. תמיד קיים בעולם איזה יופי: פרח, נוף, אישה." הוא שלח באימה מבט מתנצל.
היא החמיצה פנים כנגדו וניגבה את הזיעה מעורפה בממחטת בד רקומה.
"לו הייתי אדם מאמין", המשיך אביה, "הייתי אומר שהיופי הוא דרכו של אלוהים להתגלות לאדם".
אימה הביטה בו בסלידה. "איזה קשקוש מנופח", אמרה, והבוז כופף את זוויות פיה. "רק גבר יכול לומר שיופי הוא נצחי. כמו האיש שביקר בגן החיות וראה זאב וכבש באותו הכלוב. הוא התפעל: 'חזון אחרית הימים! איך אתם עושים את זה?' ומנהל הגן ענה: 'כל יום אנחנו מחליפים את הכבש'."
אביה צחק צחוק לבבי ומשוחרר, כאילו לא זיהה את המרירות ואת העובדה שאליו מכוונים הדברים. האם סידרה את צוארון החולצה של נעמה והחליקה את חצאיתה.
"בשביל גברים היופי הוא נצחי", אמרה לה. "דור הולך ודור בא ובכל פעם נערה אחרת פורחת, פושקת את כותרותיה וחושפת את עצמה לראווה. אחר כך היא נובלת ומצטמקת, אך בינתייים חדשה פורחת, כך שמבחינת המתבונן לא קרה דבר. היופי תמיד נשאר."
המלצרית היפה חזרה לשולחן והעמידה לפני נעמה גביע ובו שני כדורי גלידה, וורודה וירוקה. "תודה", אמר האב כשהניחה על השולחן גם את כוסות הקפה שלהם, והיא חייכה אליו בשפתיים אדומות כשושנים.
אימא אמרה, "תאכלי כבר את הגלידה. תיכף זה יימס ולא יישאר כלום."
***
אור המחלקה הרך מקדם את פניה בבהירותו הקבועה, הנקיה. פעם היו נורות פלורסנט שופכות אור קפוא על המסדרונות. היום מפיץ סביבו ההלוגן אור רך, קטיפתי. היא צועדת על רצפת הלינוליאום הבהירה וחולפת על פני הדלפק הצהוב שמאחוריו יושבת שולי, עיניה טרוטות ושערה סתור מלילה ללא שינה. בתנועות מכניות המחפות על עייפותה היא מתקתקת את סיכומי הלילה למחשב.
"בוקר טוב", קוראת נעמה, "איך היה הלילה?"
"רגיל", שולי מרימה אליה עיניים עייפות ומחייכת.
היא נכנסת לחדר הצוות ופותחת את ארון המדים הנקיים. בוחרת מכנסיים לבנים וחולצה ירוקה, פושטת את שמלתה ולובשת במקומה את המדים המעומלנים. ואפילו הם מתקשים שלא לעקוב אחרי קווי גופה הגמישים והם נענים לקלות תנועותיה. היא טומנת את השמלה בתוך התיק ואת התיק בתוך התא. בצאתה מהחדר, היא רואה שהמחלקה כבר התמלאה באנשים - עובדי בוקר והורים רעננים, שמתרוצצים במסדרונות ובין החדרים, מאיצים את התנועה במחלקה שלא נחה לעולם.
פרופ' ירון, שעו?ן על כרסו המטופחת, עומד ומדבר עם שני אנשים. עדיין בלי חלוק וללא הסטטוסקופ התלוי לו כצעיף מאחורי עורפו, הוא נראה כאחד האורחים המבקרים במחלקה ולא כמי שעומד בראשה. זקנו המטופח מדיף כרגיל בבוקר ריח גמיש וצונן של מי גילוח, שילך ויתעבה עד הצהריים וייהפך בסופו של יום לאד חם והביל.
"בוקר טוב", היא מחייכת כשהיא חולפת על פניו, והוא מניד אליה בראשו ומחזיר לה חיוך קצר.
כשהיא נכנסת לחדר מספר אחת, היא מאטה את צעדיה. בצעדים רכים היא פוסעת בין שתי שורות העריסות והאינקובטורים בדרכה לשידת האחיות, מלטפת אותם במבטה ונעצרת ליד האינקובטור שליד החלון. מסתכלת על הנקודה הפועמת, הבראשיתית, שבתוך התיבה השקופה. מתבוננת בגוף הזעיר, שרגלים נובטות ממנו וידיים מנצות מתוכו ונקמצות לאגרוף זערורי. יצור נא, חלמון חשוף, עובר שנחשף לעולם בטרם עת. היא מלטפת במבטה את הוורידים העדינים מבעד לעור השקוף, ונדמה לה כאילו הם משרטטים מפת דרכים כלשהי, שהיא אינה מצליחה לקרוא. כשיגדל (אם יגדל, חולפת בה מחשבת רפאים) ועורו יתעבה, תיעלם המפה, תיטמן בגופו פנימה, ותתווה לו מתוכה חיים. היא מכניסה את ידה לתוך התיבה ומעבירה את אצבעה הגדולה, החמה, לאורך השבילים הכחולים, מנסה לשחד אותם לסמן לו דרכים טובות.
בתום המשמרת היא תוציא אותו מהאינקובטור, תפשיט אותו מבגדיו ותשאירו רק עם החיתול הקטן. היא תקרב אותו אליה, תצמיד אל גופה, ותעשה לו את מה שנקרא כאן 'קנגורו'. היא תשב איתו כך בשקט, במשך חצי שעה ואולי יותר, עור נוגע בעור, חום בחום, נשימה רוכבת על נשימה. תחפון את הגוף הפועם בידה הגדולה.
באופן רגיל ההורים הם שמערסלים כך את ילדיהם, אך אימו של הפג לא תגיע היום. היא נראתה נואשת אתמול, כשסיפרה על כך לנעמה. אביה עובר ניתוח, אמרה, והיא לוקחת יום חופש מהעבודה כדי להיות איתו. נעמה ראתה את עיניה המבוהלות. אישה כבת שלושים, רזה ושברירית, שעמידתה מתנצלת ותנועותיה מהירות כאילו רק מסמנות את הפעולות באופן כללי ובלתי מחייב, שלא תיתפס חלילה בשגיאה או תחשד בכוונת זדון כלשהי. כבר חודש וחצי שהיא כאן, לא החמיצה אפילו יום, מגיעה מייד לאחר העבודה, בדרך כלל לבד, לעתים רחוקות עם בעלה.
הבעל, גבר גדל מידות ומוצק ששתי ידיו עבות אך אצבעותיהן גמישות כיאה לעיסוקו כאופה, מגיע אחת לשבוע לערך. מסתכל בחשדנות לתוך האינקובטור, שואל את האחות "מה הצ?פי פה?", ולאחר שהוא שומע שאין לדעת עדיין את מועד השחרור, הוא מתיישב על כיסא, עובר על העיתון שהביא עימו, יוצא החוצה למסדרון לשיחה או שתיים בסלולרי ועוזב.
רק פעם אחת, בשבוע הראשון, ראתה נעמה את האם מטפלת בבנה בנוכחות בעלה. היא הוציאה את הבן מהאינקובטור כדי לעשות לו קנגורו, אך הבעל הזדעזע ודרש להפסיק עם השטויות.
"תארו לכם", הוא אמר, "שאני הייתי מוציא כל רגע את הלחם מהתנור וממשמש אותו. עד שלא מוכן לא מוציאים, זה אלף בית של המקצוע. כל מקצוע." ולא עזרו כל מלמולי האישה, על העובדת הסוציאלית שאמרה שלפי כל המחקרים פגים זקוקים למגע, וככל שנוגעים בהם יותר ומחבקים, כך הם מתפתחים טוב יותר.
"שתיגע היא בפגים שלה כמה שהיא רוצה", רטן הבעל, "אין לי בעיה עם זה, רק שתעזוב את הלחמנייה שלנו בשקט." ומאז אותה שיחה חובקת האם את בנה רק כאשר היא לבד, ואף עורכת רישום של הזמנים, כדי להיות בטוחה שהיא עושה מספיק לאושש ולהזרים כוח לגוף הקטן, לפצות אותו על הניתוק המוקדם מידי שנכפה עליו.
ולכן, כשנעמה שמעה שהאם לא תוכל להגיע היום, היא הציעה להחליף אותה ולהיות קנגורו מאמצת. האם התרגשה.
"את בטוחה?", היא מלמלה, "באמת?" היא נגעה במיטה ואז במצחה, לא יודעת לאן להוליך את הכרת התודה. "תשבי איתו במקום ללכת הביתה?"
ונעמה אמרה, "זו בכלל לא בעיה, תאמיני לי. אני אעשה את זה בשמחה".
וכאשר היא יושבת עכשיו בישיבת הקנגורו עם הפג הזר על בטנה, תנוחה אימהית של זו שאין לה ילדים וכנראה לעולם גם לא יהיו, היא שוב חושבת על דארווין. האיש שריתק אותה בעוצמה כה גדולה בגלל הסתירות שבו. למשל, אדם שימיו היו דומים זה לזה "כשני אפונים", ששגרת חייו קבועה ומתוכננת עד לדקה, פעולותיו מדודות וקצובות להדהים, דווקא הוא העמיד את המקרה ואת הסיכוי ככוח המניע של החיים. או: אדם שלא עבד יום אחד לפרנסתו, שבתוקף היותו בן למשפחה אמידה חי משוחרר מהתחרות הקפיטליסטית על הקיום, דווקא הוא זיהה את גורם התחרות בטבע כבסיס קיומו של כל יצור עלי אדמות.
בעיקר, הרשימה אותה הסתירה הבאה: האיש שחשף את פרצופו האמיתי, האכזרי, של הטבע על שיניו וטפריו נוטפי הדם ואת מלחמת הקיום האכזרית המשתוללת בין כל היצורים החיים שבו, האיש שבשם תורתו התפתחו תורות גזעניות מפלצתיות שקידשו את רעיון האדם העליון, דווקא הוא התגלה לה רך ואנושי כל כך. היא התרגשה לגלות שהאיש, שהעז להציץ מתחת למעילה של התרבות האנושית וגילה שם את טבעו החייתי של האדם, דווקא הוא טען בחום שהתכונה הטבעית ביותר לאדם היא: הסימפטיה.
מתוך המחברת של נעמה:
מיון בעלי חיים לקבוצות על פי אנציקלופדיה סינית מהמאה העשירית:
1. יצורים השייכים לקיסר
2. יצורים חנוטים
3. יצורים מאולפים
4. חזירונים
5. בנות ים
6. יצורים מופלאים
7. כלבים תועים
8. יצורים השייכים לקבוצה זו
9. יצורים משוגעים
10. יצורים שאינם ניתנים למניה
11. יצורים שמציירים אותם על ידי מכחול העשוי משיער של גמל
12. אחרים
13. יצורים שזה עתה שברו אגרטל
14. יצורים הנראים מרחוק כזבובים.
הפילוסוף מישל פוקו הביא פעם את הקטע הזה כדוגמא למערכת חשיבה שונה משלנו. למעשה, זהו קטע בדיוני מספר של חורחה לואיס בורחס, אלא שפוקו ציין זאת בשפה רפה למדי וגם הזמן עשה את שלו, וכיום אין זוכרים עוד שמדובר בציטוט ולעתים קרובות מתייחסים אליו כאילו באמת היה לקוח מאנציקלופדיה סינית עתיקה.
כך או כך, המיון הזה משעשע ומעורר גיחוך משום שברור לחלוטין שהוא נובע ממוחו הקודח של הכותב. מיון טוב באמת אינו מחלק דברים לקבוצות באופן שרירותי, אלא מקבץ את הדומים ומרחיק את השונים, ומגלה על ידי כך משהו על הסדר הטבעי של הדברים. אם, למשל, ממיינים את בעלי החיים על פי תכונת היותם יונקים (בתור גורים), מייד מתברר שחברי הקבוצה חולקים גם תכונות רבות אחרות: למשל, שגופם מכוסה שיער, שיש להם שלד פנימי ושטמפרטורת גופם קבועה. צירוף זה של תכונות מראה לנו את טבעיותו ואת תקפותו של המיון, כי הוא חושף משהו מהסדר ומהתבנית שלפיהם העולם פועל.
אחד הנושאים שהעסיקו את דארווין במיוחד היה המשותף בין בעלי החיים השונים. למשל, הדמיון המדהים בין ידו של האדם, כנף העטלף וסנפיר הדולפין. איברים כה שונים זה מזה, המשמשים בתפקידים כה שונים, ולמרות זאת לכולם שלוש עצמות זהות המאורגנות בדיוק באותו האופן. זה חייב להעיד על משהו!
והלב? האם מקרה הוא שליבותיהם של דגים, צפרדעים, תנינים ובני אדם נראים כאילו נוצקו בראשיתם מאותה התבנית ממש?
גם סבו של דארווין, ארסמוס, שם לב לדמיון והאמין שלכל היצורים מקור משותף, שממנו הם התפתחו בכיוונים שונים. ארסמוס מת אמנם לפני שצ'ארלס נולד, אך דמותו הצבעונית השאירה אחריה בבית את טביעות דיעותיו המקוריות ורעיונותיו הפרועים. ידו של ארסמוס הייתה בכל. הוא היה רופא מבוקש שנהג לרשום סקס כתרופה להיפוכונדריה וגם מדען שגילה כיצד נוצרים עננים. הוא נחשב למהנדס מוכשר שבנה מכונה מדברת, שאמרה בקול אנושי לגמרי: "אימא", "אבא", "מפה". הוא היה משורר. דיעותיו האנרכיסטיות בגנות העבדות ובעד זכותן של נשים ללמוד הושמעו על ידו תחת כל עץ רענן, והשירים האירוטיים שחרז, חדרו לליבות השומעים ובייחוד, אולי, השומעות, שכן על אף שהיה מכוער, צליעתו קשה ועורו מכוסה אבעבועות, נשים נמשכו אליו, ואף הוא לא כבש את תשוקתו אליהן. הגירסה הרשמית מדווחת על תריסר ילדים משתי נשותיו החוקיות ועל עוד שניים מאחת האומנות שעבדו בביתו. ילדו השביעי היה רוברט, אביו של צ'ארלס דארווין.
שיר של ארסמוס דארווין:
"חיים אורגניים תחת גלים ללא חוף
נולדו וטופחו במערות אוקיינוס אינסוף.
צורות ראשונות זעירות, לא נראות לעין
נעות על הבוץ או חותכות את המים.
אל?ה, במרוצת הדורות החולפים
גפיים פיתחו וכוחות חדשים,
וקבוצות לאינספור של צמחים מנ?צות
וסנפיר ורגליים וכן כנף נוצות".
הייתה זו שירה, אמנם, ולא מדע קשה ועמוס עובדות, אך הנושא היה ברור ארסמוס דיבר על אבולוציה.
ולכן, כאשר נסע דארווין ללמוד רפואה באדינבורו, הוא לא נבהל כשפגש שם בחור בשם אדמונד גראנט שחיפש עדויות לרעיון המוצא המשותף. הוא היה בחור גבוה ועגמומי למראה, מבוגר מדארווין בשש עשרה שנה, והייתה לו משיכה כפייתית ליצורים משונים שהיה שולה מהאוקינוס. בעיקר התמחה בספוגים, יצורים פשוטים כל כך עד שלא היה ברור אם הם בעלי חיים או צמחים. דארווין הפך לו לבן לווייה, ובמשך ימים ארוכים היה מבוסס איתו במימיו הקפואים של האוקינוס, דולה מהם יצורים ומפשפש בקרביהם.
"כל בעלי החיים", טען גראנט באזני דארווין, "חולקים איברים דומים השונים זה מזה רק במידת מורכבותם. ולכן, אם נכיר את היצורים הנמוכים, נבין טוב יותר גם את הגבוהים ואת האדם." זו הייתה אמירה משונה, לחשוד במדוזה שיש לה מוח או להניח שליבם של הספוגים כואב עליהם, אך גראנט היה נחוש בדעתו. משום כך, מה רבה הייתה ההתרגשות כאשר יום אחד שלה גראנט מהמים חילזון ים, יצור פשוט עד כדי גיחוך, פשפש בקרביו ומצא בו לבלב, אותו איבר המצוי גם באדם ואשר אחראי על הפרשת האינסולין. "אמרתי לך!", התלהב גראנט, "כל היצורים החיים דומים זה לזה, אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא הקרבה הנגזרת מהדמיון, המסקנה הבלתי נמנעת שלכולם מוצא משותף."
"הראיה הטובה ביותר לכך", אמר גראנט, "הם המאובנים. אבל אצלם, חשוב דווקא להסתכל על השוני. בשכבות העליונות, הטריות יותר, של האדמה דומים המאובנים לבעלי החיים החיים כיום. ככל שחופרים בשכבות קדומות יותר מוצאים שוני גדול יותר ויותר בין המאובנים ובין היצורים החיים. ומכאן ברור", גראנט הזדקף בתרועת ניצחון, "שלכל בעלי החיים יש מוצא משותף, והם השתנו ממנו בהדרגה. אין ראיה טובה מזו", הוא אמר, ודארווין הנהן בהסכמה.
אבל הוא טעה.
יש ראיה טובה מזו. לעתים קרובות הייתה נעמה חושבת בצער, שמקורו בהכרת ההחמצה, עד כמה היו ארסמוס וגראנט ודארווין שמחים לדעת את מה שאנחנו יודעים רק בזכות היותנו אנשים מודרנים, שיתרונם היחיד על פני הענקים ההם הוא שנולדנו אחריהם. כמה היו מתרגשים לדעת, שלא רק איברים דומים אנו חולקים עם בעלי החיים אלא גם תהליכים ביוכימיים: שחלבונים דומים עד כדי פליאה משמשים בגופם של כולנו, שאותן הוראות ייצור והפעלה טבועות בכולם ושהן כתובות באותה השפה, ה- DNA. כמה היו נדהמים לגלות שכל היצורים בעולם חיידקים, יתושים, כלניות ובני אדם בנויים על פי אותה התכנית. לדעת, שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מההוראות האלה משותפים לנו ולשימפנזה, תשעים אחוזים לנו ולעכבר, ויותר משליש הגנים לנו ולתולעת זעירה. העובדה שאנו יכולים לקחת מאדם גן, להכניסו לחיידק ולהפעיל אותו בהצלחה, בלהטוטים הידועים בשם "הנדסה גנטית", מרשימה לאו דווקא בגלל מותר האדם הטכנולוגי המופגן בה. להיפך, היא מרגשת מפני שהיא מראה באופן העמוק ביותר, שאנחנו והחיידקים לא שונים זה מזה בהרבה. אל תאמר, אם כן, "סבא שלי היה רב". אמור מעתה, "סבא רבא שלי היה חיידק".
אבל יותר מהדמיון הפיזי, התעניין דארווין בדמיון הנפשי בין האדם ובעלי החיים. כי בעוד שהדמיון הפיזי יכול לרמז על כך שהאדם אינו אלא עוד בעל חיים, הרי שעולמו הרגשי, התנהגותו המוסרית ותרבותו יכולים להעיד דווקא על ההיפך - שכוח עליון יצק בו איכויות נעלות שאין ביניהן ובין אלה של שאר היצורים ולא כלום, וקיומן מוכיח בבירור ובאופן שאינו ניתן להפרכה, שהאדם נברא אחרת, בצלם אלוהים. אבל דארווין התעקש להאמין גם בדמיון הרגשי. נשען על משנתם של סבו ושל מורו הרוחני, גראנט, הוא ביקש להתמקד במה שמאחד ולא במה שמבדיל בין צורות החיים.
הגילוי היכה בו כאשר ראה, לראשונה בחייו, קוף. לגן החיות בלונדון הגיע, בפעם הראשונה בתולדות הגן, אורנג אוטן - קופה בשם ג'ני. דארווין בא לצפות בה והתרשם עמוקות.
'השומר הראה לה תפוח', הוא כתב אחר כך, 'אך לא נתן לה אותו, דבר שגרם לה לשכב על הגב, לבעוט ולבכות, ממש כמו ילד מפונק. מאוחר יותר השומר אמר, 'ג'ני, אם תפסיקי ליילל ותהיי ילדה טובה אתן לך את התפוח.' אין ספק שהיא הבינה כל מילה שלו, ועל אף שהיה לה קשה מאוד כמו לילד לכבוש את יבבותיה, היא עשתה זאת לבסוף וקיבלה את התפוח. היא קפצה עימו לכורסא והתחילה לנגוס בו כשפניה מתפקעים משביעות רצון'.
דארווין לא יכול היה שלא להשוות את התנהגותה של ג'ני לאלה של ילדיו שנולדו לא מכבר. אין ספק, הוא אמר, שרגשות שנחשבים לאנושיים - שמחה וקנאה, תסכול והכרת תודה כל אלה מצויים גם בבעלי חיים.
ואפילו אהבה. אהבת הורים לצאצאיהם, למשל, או רגש כלשהו הדומה לו, מצויים כבר בחיות נחותות מאוד כמו עכבישים. מה גורם, למשל, לציפור שיר לטפל בגוזליה או לבת יענה להשגיח על הביצים שהטילה? מהו הדבר? אין זאת אלא שכבר שם ישנה אותה תחושה ראשונית של זיקה, אותה נהייה עמומה או השגחה עתיקה, שהתגלגלו אחר כך ונהיו לאותו רגש מורכב, שאנו קוראים לו 'אהבה'.
"והאמונה", אמר דארווין, "קחו למשל את האמונה, אותו רגש אנושי עמוק העומד בבסיסה של כל דת. האין היא דומה לאמונתו של כלב באדוניו? אהבה ויראה, התמסרות וציות לכללים שקבע זה שבכוחו להעתיר או להצליף, להעניק או לקחת, מפני שהוא כל יכול. כל אלה מרכיבים את האמונה, ואם כך, הרי שאנו דומים לבעלי החיים באופן העמוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ויכולותינו הרוחניות, ממש כמו הגופניות, הן תכונות ביולוגיות שהתפתחו באופן טבעי ובהדרגה. אנשים מדברים בהתפעלות על הופעת האדם הראשון, אך האם לא נכון יותר להתפעל מהפעם הראשונה בה הופיע יצור חושב כלשהו?"
כאשר חזר דארווין לגן החיות הוא שם לב, שכאשר שומר הכלוב לא הסתכל, עשתה הקופה דברים אסורים ואז הייתה מסתתרת, אולי מפחד או מבושה. כשציפתה לעונש, שהיה מלקות מידי השומר, הייתה מכסה עצמה בקש או בשמיכה, וכאשר אחד המבקרים בגן נתן לה חתיכת לחם, היא הביטה בשומר בכל פעם שרצתה לנגוס בה, לראות אם הוא מרשה לה לעשות זאת. התנהגותה האנושית של הקופה, שיקול דעתה, יכולתה להבחין בין טוב לרע, מה מותר ומה אסור, רגש הבושה שאולי ניחנה בו והציפייה לעונש נגעו ללבו של דארווין ועוררו בו מחשבות על שורשיו הקדומים של המוסר האנושי.
רגשות מוסריים, הוא אמר, הם עניין טבעי לחלוטין וטבועים במין האנושי ממש כשם שאינסטינקטים טבועים בדבורי הדבש. יתרה מזאת, ללא חוש מוסרי לא יכולה הייתה החברה האנושית להתקיים יותר מאשר דבורים ללא האינסטינקטים שלהן. אין זאת, אמר דארווין, אלא ששורשי המוסר נטועים בהיותנו יצורים חברתיים. הקבוצה מקנה לחבריה יתרון הישרדותי גדול: מציאת מזון במשותף עשויה להיות קלה יותר מאשר לחוד, ההתגוננות מפני טורפים יעילה יותר, ויש גם יתרון בהעברת מידע חיוני ובלמידה זה מזה. בקבוצה כזו, שבה קיומם של הפרטים תלוי בהשתייכותם לקבוצה, יש חשיבות עצומה לעזרה הדדית ולמתן עונש למי שפגע באחד מחבריה. משום כך, אמר דארווין, קשה להגזים בחשיבותו של הרגש המשמעותי ביותר שהתפתח בהקשר הזה הסימפטיה.
סימפטיה. נעמה לא יכלה לחוש קרבה גדולה יותר למישהו מאשר לדארווין בשעה שנקב בשמו של רגש זה. סימפטיה אינה אהבה, אמר דארווין, ונעמה הסכימה. סימפטיה היא היכולת להזדהות עם שמחת הזולת ועם כאבו וכתוצאה מכך להושיט לו יד. היא, ולאו דווקא האהבה, מאפשרת לנו להגיש עזרה לחברי הקבוצה, גם לחלשים, לנכים ולחולים. במהלך האבולוציה, הקנתה הסימפטיה לאדם יתרון. חברה שכללה חברים בעלי סימפטיה שגשגה, טיפחה מספר גדול יותר של צאצאים ולכן שרדה. חברות אחרות, לעומתה, הובסו. ולכן, אמר דארווין, סימפטיה וחמלה אינן ישויות אלוהיות. הן התפתחו במהלך האבולוציה, בהדרגה ובאופן הטבעי ביותר, כחלק מאנושיותנו הצומחת.
וזה מה שהפעים את נעמה. כיצד השכיל דארווין להעמיד את הסימפטיה כגולת הכותרת של הטבע האנושי? לא האהבה העזה, הגורפת, המופיעה בסערה. דווקא הסימפטיה, אותו רגש צנוע המביא אחריו מעשה פשוט וחם. אותו רגש אנושי המושיט את ידו ואומר, קח.
"דארווין באיילון דרום" מאת סמדר רייספלד. הוצאת כתר