1. בדרך לעצירה במלון בווירג'יניה, כשטוני ופולי מעונינים לשחזר את רגעי הקסם הזולים שלהם ב"חור עם מיטות העיסוי", מתנגן ברקע "Rock On" של דייויד אסקס, שיר סבנטיזי מחרמן עם ליין באס גרובי ואובר-סליזי. השיר הזה מופיע גם כמקדם הגעה לבית הזונות ב"The Devil's Rejects", סלאשר האימה של רוב זומבי מהשנה שעברה. האסוציאציה בשני המקרים דומה, ומעניין שזומבי עשה את זה קודם.
הילד רוצה להשתולל, האב רוצה שקט
2. בטיפול המוזיקלי הקבוצתי במוסד, ג'וניור מצטרף לשירה בציבור של " Take Me Home Country Roads" - להיטו הגדול ביותר של זמר הקאונטרי-פולק המנוח ג'ון דנבר. גם השיר הזה מדבר על ווירג'יניה "כמעט גן עדן, מערב ווירג'יניה...החיים שם זקנים, זקנים מהעצים/ צעירים מההרים, נושבים כמו רוח קלה...". לתוך שיר הערגה הזה לחזרה הביתה, למקום הבטוח של הילדות, שמתאחד עם השיבה הטובה והנעימה של הזקנה, מתפרץ באלימות קרטר צ'ונג, חברו הצעיר והחדש של ג'וניור. הוא מרעיף עליו את אגרופיו בדיוק ברגע בו ג'וניור שר ברוך את המשפט שמתחיל ב"כל זכרונותי...". גם צ'ונג, כנראה, כמו טוני, גורס בלבו שנוסטלגיה היא דבר נמוך. עד שצ'ונג אימץ לעצמו את ג'וניור כדמות אב חדשה וטובה, בניגוד לזו של אביו הביולוגי עליו הוא זועם, הוא מרגיש שאביו החדש מקבל אותו כמובן מאליו ומסרב לשתף עמו פעולה.
הילד רוצה להשתולל, האב רוצה קצת שקט. צ'ונג נוקם בנקודה הכי רכה שעוד נותרה לדמות האב הזיכרונות, הערגה לעולם הישן בו כיבדו אותו, בו הוא משל ועשה כבשלו. הפוחז הצעיר הזה כבר לא ירא מהדמות המנהיגה והסמכותית, אלא פשוט מפרק אותה במכות, וקרוב לוודאי שהיה הולך רחוק יותר אילולי היו עוצרים אותו. וג'וניור, שקורא לצ'ונג בטעות "אנתוני", זוכה לנקמה סמלית ממי שכמעט הפך לבנו הרוחני החדש ומייצג לצורך העניין את בנו הרוחני הישן - אנתוני סופרנו. זה שהאב הרוחני כמעט הרג. המעגלים נסגרים הרי רק בפרק שעבר חזינו בפנטזיית הרצח של כריסטופר את טוני. הילדים הסופרנואים רוצים להרוג את האבות, וזה כולל גם את טוני, שכבר כמעט ומוריד לנגד עינינו את פולי, זה שהטביל אותו לראשונה כרוצח. זה שטוני אומר עליו "הייתה תקופה שרציתי שהוא יהיה אבא שלי". ולהרוג את האבות זה גם להרוג את הזיכרונות, את העולם הישן כפי שהוא משתקף בעיניו של כל אחד ואחד מהילדים. אף אחד מהם לא ייתן לאבות למות בשיבה טובה, לחזור הביתה ולהגיע ל"כמעט גן עדן" איתו נפתח השיר.
בנוסף, ג'וניור מבקש בתחילת הפרק מחבריו הקשישים להוציא אותו מהמוסד ואלה זוממים להבריח אותו החוצה. אבל בסופו של דבר לג'וניור אין כוח, ומבחינות מסוימות נוח לו לשבת מול הטלוויזיה ולאכול ממתקים. אז "Take Me Home " ייתכן שג'וניור כבר בבית? מצד שני, התמונה האחרונה מבהירה שלא, כל כך לא.
חיות מרוסנות בכלוב
3. הקטע המוזיקלי החותם את הפרק נחשב להיסטורי. "Sing, Sing, Sing (With A Swing)" של התזמורת של בני גודמן, במקור מ-1937, הוא קלאסיקה ג'אזית אינסטרומנטלית וזכור בעיקר בגלל התופים של ג'ין קרופה, שלחלוטין גנב את ההצגה והוביל את הקטע. "סינג סינג סינג" הוא אחד ממגדיריו החשובים של עידן הסווינג, עם נגינת תופי הטום-טום מלאת הכריזמה של קרופה שמדמה אווירת ג'ונגל פראית. יותר מכל, מבלי לשיר מילה, זה הקטע שמסמל את נפילתו של מלך הג'ונגל קוראדו ג'וניור סופראנו. "סינג סינג סינג" עולה בתמונת הסיום, בה משתתף האחרון ב"Pet Therapy", יחד עם שאר הכלואים במוסד שאיתו.
הרי כמוהו הם חיות בכלוב, מרוסנים ע"י תרופות, מהמרים על כפתורים במקום על כסף אמיתי. אבל ג'וניור הוא החיה הגדולה ביותר והמרוסנת מכולם. הוא האריה, ראש שבט המאפיה, שצריך להתכופף בפני אח מושחת; שפניו מולבנים כשהוא עושה בפרהסיה פיפי במכנסיים בלי שליטה; שנשבר ומוותר על הבדיחות והמרץ האגרסיביים שלו לטובת התרופות שהופכות אותו לחלש ופגיע; הוא אומר לחבריו שהוא עדיין מצפה מטוני שיבקש ממנו סליחה בהכנעה, כאילו שלאריה הנוכחי, טוני, באמת איכפת. האריה המבוגר הזה מושפל, נשכח בקרחת היער, ובעוד הוא מלטף חתול קטן, המבט הממורמר שבעיניו אומר הכל. אפילו בכלובו העלוב הנוכחי ישנן חיות טרף חזקות ממנו. קוראדו אמנם גיבור גדול על הפרופסור הזקן והחלשלוש לו הוא מרביץ מול שאר חיות היער, אבל במבחן הכוח מול אויבים צעירים מבית הוא נכשל שוב ושוב. ולעיני כל - ההשפלה הגדולה ביותר
מלחמה שהג'ונגל עוד לא ידע
4. וכמו שהתופים של קרופה מסמלים את חוקי הג'ונגל, אלו הם גם החוקים היחידים שמכיר פולי. או כך לפחות נהגנו לחשוב. הרי פולי תמיד מצטייר כחוליה הכי פחות מתוחכמת בלהק הסופרנואי, הכי נאמנה לקודים הפרימיטיביים והראשוניים של אלימות, איומים ו"כבוד". לכן גם לטוני וגם לנו כל כך קשה להאמין שפולי סורר, שהוא מלשן. למרות שפולי בודד, נטול אישה, ילדים ומשכורת קבועה, מה שהופך אותו לטרף קל לחיות היער הפדראליות, הוא חי על פי הקודים הישנים. בג'ונגל כמו בג'ונגל. אפילו בתמונה הנוגעת ללב בה הוא יושב לבדו בחדר ומתפוצץ מצחוק מול "שלושה בדירה אחת", הוא סוג של חיה בודדה, שתמיד מוכנה לצאת לקרב. בדידותה היא לא פעם זו שכל כך מחשלת אותה. כמו שהוא יוצא ללא חשש, בלי לחשוב פעמיים, כדי להתעמת עם החבורה הקובנית הצעירה.
ובאותו הזמן אריה חדש מתעורר לחיים אחרי שהתלונן בפרק שעבר על תקופת החלמה ממושכת וכואבת, אחרי שכמעט והוציא את עצמו לפנסיה, מארגן פיל ליאוטארדו הוצאה להורג, בסגנון הישן שלא רואה בעיניים, ומבהיר לכולם מיהו מלך הג'ונגל העירוני החדש.
אחד מביצועי המפתח ל"סינג סינג סינג" תועד בהופעה המפורסמת של תזמורתו של בני גודמן בקרנגי הול 1938. הליין-אפ שניגן בקונצרט ההוא הורכב מהחבר'ה הטובים של אותה תקופה, ביניהם לסטר יאנג, קאונט בייסי, ליונל האמפטון וקרופה. זו הייתה הפעם הראשונה בה אנסמבל ג'אז ניגן באולם קונצרטים והם היו בשיא הכושר. צעירים, חדים, רעבים. קלאסיים. כמו התמונות מימי הזהר של האחים סופרנו בשנות השישים דור האבות. כמו שפולי היה כשהוא הסתובב אתם בצעירותו, וימי הזהר שלו כש"בסבנטיז ובפאקין אייטיז היה אסור לזוז בצפון ג'רזי בלי אישור מהבחור הזה". איך טוני אומר על פולי: "הוא היה גארי פאקינג קופר" דוגמה ומופת למישהו שרצית להיות, סמל לגיבור אפל, אמיתי וטהור מהדור הישן. "רציתי להיות קשוח בדיוק כמוהו". לא כמו הטמבל המגחך, שטוני לועג לו בפניו ומציע לו לבדוק אם יש לו תסמונת טורט. רק שהספקות שמתעוררים בלבו של טוני, בלבנו, ובעיקר באמצעות החלום בו פוגש פולי את פוסי המנוח, מעלים את השאלה אולי פולי הוא לא כזה טמבל?
ג'ין קרופה, מנהיג מוזיקלי בפני עצמו, לקח לבני גודמן את הבכורה, כשהשתלט יותר ויותר על קטעי התזמורת עם סולואי התופים שלו. "סינג סינג סינג" סימן אותו ככוכב העולה החדש, אבל גם את תחילת הסוף. היה גבול למלחמת הטריטוריות המוזיקלית של קרופה וגודמן ודרכיהם נפרדו. וכשכולם נלחמים, או רוצים להילחם בסופרנוס על טריטוריות מכל מיני סוגים, והקרעים רק הולכים וגדלים, יש גבול לכמה שהחבורה הזאת תוכל לשרוץ יחד באותה סביבה. כמעט אין ספק החיות מחכות לשעת כושר, ובדרך מלחמת הישרדות כמוה הג'ונגל שלנו עוד לא ידע.