"שבעה חטאים", הסרט שהביא פרסום עולמי לדייויד פינצ'ר (שלוש שנים לאחר שביים את ההמשכון השלישי ל"הנוסע השמיני"), עוסק ברוצח סדרתי המתעתע בחוקרים המחפשים אותו. "זודיאק", סרטו החדש, עוקב אחר סיפור דומה (שקרה במציאות). האם זה מכניס את פינצ'ר למעין "טייפ-דירקט" (על משקל טייפ-קאסט)?
כנראה שאין ממה לחשוש. פינצ'ר, במאי מקורי ומספר מבריק, שכנראה ישתבח עם השנים ויהפוך לגאון קולנועי עם רזומה של קלאסיקות רבות, מביא כאן את אחד העיבודים הטובים והמקוריים ביותר לסיפור אמיתי, שנראו בשנים האחרונות. אם כבר, דווקא התמה האפלולית ששולטת בכל סרטיו של פינצ'ר תופסת כאן כיוון מפתיע ועל כך בהמשך.
זודיאק היה כינויו של רוצח סדרתי שפעל באזור סן פרנסיסקו בסוף שנות השישים ותחילת השבעים. רוצח שמעולם לא נתפס, והקפיד להתל באמצעות שיחות, מכתבים וצפנים בחוקרי המשטרה ובעיתונאים שסיקרו את מעשיו - שלא לדבר על לקיחת קרדיט על רציחות שלא ביצע, משל היה דובר הג'יהאד האיסלאמי. התסריט המפתיע של ג'יימס ואנדרבילט (שברזומה שלו רק שני סרטים, אחד מהם הוא דרמת המתח הבינונית "בייסיק"), מבוסס על הספר רוברט גרייסמית, קריקטוריסט שהפך אובססיבי לפרשת הזודיאק והקדיש לפתרון התעלומה שנים רבות מחייו. דמותו של גרייסמית (ג'ייק ג'ילנהול המצוין) עומדת גם במרכז הסרט, כשמשני צדדיה שתי דמויות מובילות נוספות, שתיהן חוקרות את סיפור הזודיאק במסגרת תפקידם הרשמי כתב הפלילים פול אייברי (רוברט דאוני ג'וניור), ובלש המשטרה דייב טושי (מארק רופאלו). התסריט של ואנדרבילט נפרש על פני כשלושה עשורים, ועוקב אחרי השלושה ויחסיהם עם הדמות המסתורית.
אנטי קליימקס
פינצ'ר שייך לקבוצה היוקרתית של במאים, שסרט שלהם הוא אירוע קולנועי. לא משנה האכזבה היחסית מ"החדר" - או העובדה שכבר חמש שנים הוא לא הוציא סרט, כת מעריציו שגילתה אותו ב"שבעה חטאים" והפכה לעדר עולמי ב"מועדון קרב", יודעת שבכל מצב, יש למה לצפות ממנו. הוא אחד הבמאים היחידים שמצליחים לקחת ז'אנר רחב (כל סרטיו הם מותחנים או דרמות עם אלמנט של מתח), למתוח את הגבולות שלו, להבריק ולהפתיע. יתרה מזאת, הוא אחד הבמאים המקוריים ביותר בנמצא, שיודעים לפתח מצד אחד שפה משלהם, ובאותה העת להחוות בנדיבות ובחוכמה לשפות קולנועיות של במאים אחרים (היצ'קוק, למשל) ולקלאסיקות הוליוודיות.
"זודיאק" אינו מושלם, ובמקומות מסוימים הוא מתקשה להשתלט על ציר הזמן האימתני אותו הוא מנסה לבלוע בכשעתיים וחצי, עם אפיזודות ארוכות, שבדילוגים רחוקים קופצות לפתע לאנקדוטות קטנטנות, כמעט איוושות של עלילה. בתוך כך, קשה גם לראות כיצד מתפתחות הדמויות מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום שלהן לא ברור כל כך, כיצד הופך רוברט גרייסמית מקריקטוריסט חנון וסקרן לגבר לא-מתפקד ואובססיבי, או כיצד הופך הכתב אייברי מכוכב עיתונות לשיכור פתטי. מהצד השני, דמותו של טושי נשארת סטטית-יחסית, והתגובה שלה למתרחש סביבה היא כמעט אפאתית.
אך מלבד זאת, פינצ'ר רוקח דרמת מתח מרתקת, עם מבנה מתעתע ומלהיב. שימו לב, שהסרט מחולק למעשה למעין שלוש אפיזודות, שאמנם מניעות נרטיב אחיד, אך מדברות בשפות שונות המערכה הראשונה היא מותחן קלאסי, השניה מסוגננת עם כמות נדיבה של נגיעות קומיות, והשלישית היא דרמה לכל דבר. על פני 158 דקות הוא מניע את הדמויות בין אין-ספור פרטים, מיקומים, שמות והתפתחויות, ועושה זאת במיומנות ובחוכמה, עם הקפדה מדהימה על כל פרט ופרט, ויזואלי וטכני לצד עלילתי. מאחר ומדובר בסיפור אמיתי, הקביעה הבאה טומנת בתוכה רק חצי-ספוילר, ולא אחד שלם: את הגאונות של פינצ'ר ניתן להגדיר בכך שהוא מביא סרט מתח שאין לו קליימקס (הרוצח אינו נתפס), ושבמקום סיומת בומבסטית מגיעות הדמויות שלו לאות ומרוטות לישורת האחרונה של חייהן. פינצ'ר הופך את התהליך, על חשבון ה"קלוז'ר" - או הטוויסט, אלמנט שהוא השתמש בו בעצמו ב"שבעה חטאים" וב"מועדון קרב" - למה שבאמת מרתק. היעד של פינצ'ר וגיבוריו אינו חשוב באמת, הדרך אליו כן.