ענת בצר, אמנית, מורה במדרשה, ומשתתפת סדרתית בתערוכות קבוצתיות, מציגה בימים אלו בתערוכה רבת המשתתפים "זאת לא אמנות ישראלית" בתיאטרון תמונע, אותה אצרה מעין אמיר. התערוכה היא נסיון לברר מהי אמנות ישראלית דרך זיהוי הנגטיב שלה.
אמנות ישראלית
אמנות שנעשית כאן, פשוט עניין של גיאוגרפיה. זה דומה לספורט של ישראלים, שמגיעים לחו"ל ומזהים ישראלים אחרים ממש מרחוק. אני נוסעת הרבה לחו"ל, ורואה הרבה תערוכות שאי אפשר היה לראות פה. אני לא יכולה להסביר למה, אילו תבלינים שמו בתבשיל הזה.
בית
מרגריט דיראס כתבה: " לא מוצאים את הבדידות, עושים אותה. הבדידות נעשית לבד. אני עשיתי אותה משום שהחלטתי שדווקא שם עלי להיות לבד, שם אהיה לבדי בשביל לכתוב ספרים. כך זה קרה. הייתי לבדי בבית הזה. הסתגרתי בתוכו גם פחדתי כמובן. ואחר-כך אהבתי אותו." (מתוך "לכתוב"). בקיצור, הבית הוא המקום בו נעשית האמנות.
נשיות וגבריות
לא מבינה בזה.
מדרשה
מקום עבודה נעים, נוח וקרוב ללב.
רפי לביא
עצב עמוק.
אנקת גבהים
מסוג הספרים שלא קראתי בגיל ההתבגרות, כך שהמפגש הנוכחי שלי איתו היה ראשוני ומלבב. אי אפשר כמובן לקחת את הרומנטיקה הזו ברצינות, אבל את האלימות כן, וגם את תיאורי הנוף ומורכבות הדמויות. ואפשר וכדאי לאמץ את השם לתערוכתך.
הרגלים מגונים
יש מלא, מי סופר?
אמנים משפיעים מוערכים
אלכסנדר רודצ'נקו, נחום טבת, איליה קבקוב, לואיז בורז'ווה, גבריאל אורוסקו, ריצ'רד פרינס, ברוס נאומן, גבי קלזמר, ארנון בן דוד, מירי סגל, אבנר בן גל. המשפיעים העיקריים הם החברים האמנים הספורים שלי, שיהיו בריאים, בעצם נוכחותם ומהדיאלוג המתמשך שאני מנהלת איתם.
פנטזיה לא ממומשת
יש מלא, מי סופר?
היצירות המשפיעות ביותר בארון הספרים שלך
האמריקאים פוקנר, סלינג'ר, המנגווי, בלו, רות, קרבר, הרוסים- דוסטוייבסקי, טולסטוי, גוגול, צ'כוב, היהודים שלום עליכם, ברנר, מנדליי מוכר ספרים, הצרפתים, הגרמנים, האנגלים, המזרח רחוקים, הישראלים. אוי אוי - יש כל כך הרבה וצריך גם לקרוא שירה, פולנית, סקנדינבית, יוונית...
פי ג'יי הארווי
היכולת שלה לשלב צרימה בתוך צלילות, להביע חולשה מבלי לאבד כוח, ולבטא רומנטיקה אורבנית יחד עם אלמנטים מהטבע - כל זה, בתנופת האנרגיה המסוימת שלה הופכים אותה למוזיקאית שהכי כדאי לי להקשיב לה בסטודיו.
תיק עתונות:
"אני אף פעם לא אומרת לא למי שמבקש ממני להציג, או למי שרוצה לדבר איתי", אומרת ענת בצר, המשלבת נגישות וכובד ראש: הדיבור הקולח, חוש ההומור, העישון האובססיבי שהשיירים שלו הופיעו לא פעם בעבודותיה, והנכונות הלא מובנת מאליה לקחת חלק בכל פרוייקט באים במקביל לסקרנות והתובענות האינטלקטואלית של עבודותיה.
כאמנית וכמורה בצר מביאה איתה תפיסת עולם מגובשת לגבי קריאה של עבודות אמנות, ושל עבודותיה בפרט: את פענוח העבודה יש לבצע באופן כרונולוגי, כמכלול יצירה של אמן על ציר הזמן, ללא ניתוק של עבודה מסויימת מהמכלול, ונסיון להבין אותה בנפרד.
צורת הקריאה הזאת חשובה במיוחד להבנת העבודות של בצר, שביצעה לאחרונה מעבר לא ברור מאליו: מציור קונספטואלי, הכולל שימוש בטקסטים מקוטעים ומפורקים, דרך עבודות מיצב שכללו קונסטרוקציות שבנתה במו ידיה, ופריטי ריהוט מין המוכן ועד לציור במובן המסורתי יותר, לכאורה - בתערוכת היחיד האחרונה שלה, "אנקת גבהים" שהוצגה בגלריה ג'ולי מ' לפני מספר חודשים. "השבירה הזאת יכלה לעלות לי ביוקר- כי היא מבלבלת", מסבירה בצר, "אבל הרבה אנשים ראו את התערוכה, והאינטליגנטים שבהם הבינו מיד".
היא מנסה להבהיר את המהלך שביצעה: "אני לוקחת קונסטרוקציות ומפרקת אותן, בין אם מדובר בטקסטים או אובייקטים. השאלות שאני שואלת הן שאלות של פירוק ובניה: טקסט קיים שעשיתי בו שפטים, רכיבים של בית מגורים שפורקו למשהו גולמי, ובעבודה האחרונה - צילום פסלו של האמן רוברט ווילסון, אותו פירקתי והרכבתי בעזרת הציור, כל פעם בצורה מעט שונה. חיפשתי גם פן חוויתי- שאנשים יכנסו לגלריה וירגישו 'וואו', ולאחר מבט מושכל, שהצופה יבין את העיסוק המעמיק בציור, בניואנס, בסימטריה. אלו מקומות שהרבה אנשים לא ראו. בשביל להבין את זה צריך לשחות בתערוכה".
- נדמה שאת מבקשת פיענוח של העבודה בעיקר דרך ה"איך", אופן ביצוע העבודה, הצורה, ופחות דרך התוכן, כלומר דרך משמעות הבית שציירת.
"ה'מה' וה'איך' הם אותו דבר. פריצה של אמנים תמיד היתה ביחס לאיך. כשחושבים על וורהול, מה שמשמעותי הוא המהלך שהוא עשה לציור. כשבוחרים תמונה שלו לסלון כבר אפשר לחשוב אם אני מעדיף את מרילין או את ליז טיילור. כל אמן חשוב, למשל ג'וזף בויס, רועי רוזן או רפי לביא, יצק תוכן לתוך הצורה. כשבוחנים עבודה על ציר של זמן מבינים שמה שחשוב הוא ה'איך'. ה'מה' הוא רכיב בתוך העבודה. התכנים הרבה פעמים דומים, אהבה-שנאה-קנאה-ידידות, הדברים הכי בסיסיים שמרכיבים את החיים. כל אמן מסתובב סביב נושא מסויים. אצלי למשל הנושא הוא בית, אבל עיקר העשיה שלי היא הצורה. מי שיראה עבודה שלי יכול להשאר עם המימד החוויתי. אם זה ימשוך את הצופה הוא יוכל להמשיך 'לחפור'.
"יצירת אמנות טובה, ואמנים גדולים, הם אלה שמתייחסים למכלול: גם גבוה וגם נמוך. אחרת העבודה היא טקסט אקדמי שמשעמם את התחת. הגאונות היא להיות פיקסו כזה, שמדבר גבוה, חוקר את מושג הציור באופן מאוד עמוק, וגם מצליח בחייו להגיע לקהל מאוד רחב".
- מה המשמעות של התוכן, של הנרטיבים שאפשר לקרוא בעבודה?
"אפשר לפרש את היער באופנים שונים: היער אצל פרויד הוא מטאפורה ליחסי מין, אפשר גם להזכיר בהקשר הזה את הספר 'מאהבה של ליידי צ'טרלי' של ד.ה. לורנס, אבל סוג הפרשנות הזאת הוא קיטש נוראי, לא מעניין בעיני. אני שואלת שאלות על חיפוש של מקום, מסמנת טריטוריה שחוזרת לקהל בהפוך על הפוך: לא מדובר במקום אמיתי, אלא בפסל. אני לא מאמינה באמת שיש ישועה.
"זאת פנטזיה על להיות לבד. אני בת יחידה, כך שהמקום הזה מושך ומפחיד אותי כאחד, אבל גם מאוד טבעי לי. המון אמנים והוגים פרשו כדי להתבודד, הפילוסוף ויטגינשטיין, המוזיקאי גלן גולד. העולם הוא הרי רצף של הפרעות, ובני אדם הם משאבות אנרגיה".
הפסל של ויילסון המוצב ביער בשבדיה, אותו היא חוזרת ומציירת, נראה כמקרה מבחן מובהק לתערוכה "זאת לא אמנות ישראלית", אלא שבצר מעלה סימני שאלה:"לא הייתי בנופים ובמקומות האלה. הציור הוא סוג של משאת נפש, געגוע, דימוי של משהו רומנטי. אולי דווקא הכמיהה הזאת היא מאפיין ישראלי. מבחינתי אלו עבודות ישראליות לגמרי, שעשתה אמנית ישראלית החיה בארץ, ולחיות בארץ זה סוג של בחירה. בחירה קשה.
"זאת לא אמנות ישראלית" - תערוכה בתיאטרון תמונע, אוצרת: מעין אמיר