מערך האימה

כל סטודנט מתחיל יודע לספר לכם שאין חומר לא מעניין, יש רק מרצים לא מוצלחים. במקרה של אקטואליה, המרצים הם אנשי החדשות, והם עושים עבודה רעה: לא סתם אתם מנקרים כמעט מדי ערב מול המהדורה המרכזית של החדשות, ולא במקרה דיונים על ועדת וינוגרד גורמים למשוחחים לחשוף את הסתימות בשיניים הטוחנות שלהם בפיהוק אדיר ממדים. כשמטפלים בה לא נכון, אקטואליה (ומטבע הדברים גם ההיסטוריה) יכולה להיות דבר מאד משעמם.

האמת היא, שהמתרחש במסדרונות הפרלמנטריים אינו נופל מהמתוחכמים שבתסריטי אופרות הסבון השנונות. מורה טוב יידע להפוך את עשרות הכרכים של "דברי ימי רומא" לאוסף סיפורי זימה, תככים, סכינים בגב ויריקות בפרצוף. אריק הניג ורם שמי, יוצרי הסרט "רבין ופרס – הכל אישי", ששודר אמש בערוץ 2, הם מורים טובים, והפכו, בהתאמה, את "דברי הימים של מפלגת העבודה לדורותיה" לחתיכת סיפור מרתק. מי היה מאמין.

בבסיס הסרט עומדת מערכת היחסים המורכבת בין שני המנהיגים יצחק רבין ושמעון פרס, שאמנם חלקו את יצועם הפוליטי, אבל הצמיחו האחד לשני קרניים בכל הזדמנות. בגדול, מספרים לנו בסרט את הידוע זה מכבר, השניים שנאו האחד את השני שנאה יוקדת ותהומית, שהחלה כבר בנעוריהם. זה כבר בסיס טוב: ממדורי הרכילות אפשר להסיק שאין דבר שמשלהב את היצרים כמו שתי צ'ילבות באמצע קרב חתולים.

הם אמנם ישבו בתוך אותה מערכת, אך השניים היוו בה את שני הקצוות: מצד אחד עמד רבין, הצבר העממי, איש צבא שהפוליטיקה הייתה לו לזרא. מצד שני עומד פרסקי, העולה החדש שהעדיף את העסקנות הפוליטית על פני קריירה צבאית, והיה בן טיפוחיו של בן גוריון. בזו בלבד מתמצקת איזו קטטה ישראלית ארוכת שנים, ששני המנהיגים רק משמשים לה סמל בולט.

אבל הסרט כמובן אינו עוצר כאן, ועם מנוע הסילון בדמות התיעוב ההדדי, הוא שוטח בפנינו את תולדותיה של מדינת ישראל, תוך שהוא מסביר בקצרה בשעה זריזה כיצד כמעט כל הסיטואציות המיתולוגיות, יהיה זה מבצע אנטבה, התרגיל המסריח ב-1990, חשבון הדולרים של לאה או הדלפת הפרוטוקולים של הדיונים עם קיסינג'ר בתחילת שנות ה-70, היו רק תפאורה גבוהת מחיר לסכסוך הקטנוני בין השניים. הכל התגמד בין שני אלו מול האפשרות להביס איש את רעהו. ככלות הכל, מהו עתיד המדינה בהשוואה לניצחון פוליטי על "החתרן הבלתי נלאה" שהתמודדות עמו דורשת "גלולה נגד בחילה"?

זוהי גדולתו של הסרט, שטחי ככל שיהיה: את הדברים שסופרו לנו בעבר באלפי עמודים מצהיבים ומשמימים, הפכו בסרט למלודרמה עצבנית, קטנונית ומלאת יצרים. ריאליטי, אבל אמיתי: תוכנית מציאות שלאיש אין את המשאבים להפיקה.

המהומה בסבסטיה, שעצם אזכור שמה הפך פאסה אחרי האינפלציה בהשוואות להתנתקות, מתגלה כזירה נקמנית של פרס ברבין, על נצחונו בהתמודדות על ראשות המערך ב-1974. פתאום, בחלוף השנים, המניעים להתיישבות בגדה המערבית נראים הזויים אף יותר מכפי שמנדמה היה עד כה, ובאמצעות החלטות העריכה והתסריט, 40 השנה האחרונות מצטיירות כתוצאה של איזו תחרות גודל בין השניים. אחד המרואיינים בסרט אף מעז לשער מה היה קורה אילו הסכם לונדון עם חוסיין מלך ירדן, שהביא פרס ב-1987, לא היה מטורפד על ידי רבין הנקמן. האם היינו יושבים היום בלבו של הסהר הפורה גרסת שנות האלפיים לולא מלחמת המאצ'ואים ההיא?

נקודת זכות נוספת של הסרט היא האומץ שלו בטיפול בדמותו של רבין, שהפכה כמעט קדושה אחרי הירצחו. אחרי יותר מעשור של הצמדת הילות לראשו של רבין, חלקן בצדק וחלקן מטעם "אחרי מות קדושים אמור", שבים הניג ושמי לציור פשוט ופיגורטיבי יותר, נאמן יותר למציאות, של מנהיג גדול, שהיה, כמו יריבו הפוליטי מבית, גם בעל חסרונות. החסרונות האלה מצויינים. בלעדיהם, הסיפור שלנו היה הרבה יותר משעמם.

"רבין ופרס – הכל אישי", סרטם של אריק הניג ורם שמי. אמש - יום ה', 22:00, ערוץ 2