שדרות יהודית
"זה שאתה שמן, רק עושה אותך נורא סקסי בעיני. אתה גבר שנכנע לתשוקות שלו, אתה רעבתן. וזה מוכיח לנו שאתה חי באמת". זה הבוקר השלישי שהמשפט שלהן מקפיץ אותו מהמיטה. הוא שורך את נעלי האדידס הישנות והכרס נחלקת לשלושה נתחים גדולים ומחייכים.
הדר לובשת את המדים שלה בסלון. אתה מתבונן בה כשהיא תוחבת את חולצת הכפתורים אל מכנסי הדקרון הצמודים. מחמאות תמיד מילאו אותך בוויטאליות, אפילו שהן באו מאמא שלך או נסחטו מסיטואציה של נימוס או חוסר נעימות - אומרים לך שאתה נורא נדיב ואתה מרגיש חיי.
כבר חם. אתה מחכה מאחורי שיירה של מכוניות אפורות מגשם מלוכלך של קיץ ואתה לא ממהר. אתה מזיע מהמחשבה על שתי הבחורות האלה, ומדמיין עצמך חופן את השדיים שלהן - בכל יד שד. ופתאום מבין שמאז אותו ערב לא דיברת עם אף אחד על שום דבר. היית לבד.
החרמנות מתחלפת בבהלה. וכשאתה מנסה לעלות על המדרכה והמנוע עושה רעש גדול וצווחני בגלל המשקל שלך. ילדה עם שקית מלאה אבוקדו, מפנה את הראש ומקווצת את עיניה נוכח הדלק השרוף שפלטת. אתה נוסע לאורך השדרה ואתה מחזיק את החבילה בין הברכיים שלך, יודע שמאחור המכנסיים שלך יורדות נמוך מידי וחושפות בשר מביך.
השארת את המנוע דולק ונכנסת למשרדים עם הקסדה. לא טרחת להוריד אותה גם שמסרת את החבילה לפקידות, זה לא משנה שהן לא יראו אותך - העיקר שסיימת את השליחות.
שדרות בן ציון
אני כיס אוויר בתוך הלילה
הפעם הלילה הוא חום
פסי קורדרוי משסעים לי את האור. תעלות
תעלות כי יש לו כיסים
ובין עמק הבכה למעין ראשיתי
אני מתנפחת
שדרות רוטשילד
עדויות להתחממות הגלובאלית ניתן למצוא בארה"ב, באירופה, יפן וסין, דרום אמריקה ובקטבים. מעניינת העובדה כי בישראל לא ניכרות עדויות חד- משמעותיות על התחממות. וזו כשלעצמה עדות על הארץ המובטחת. האמנם?
כל עוד ההליכה בין שורות העצים נתפסת-בון-טון, התל אביביות הפסוודו- פריזאית תישאר מחוז חפצינו. אותה תל אביביות העושה הכל כדי להימנע מאותנטיות, מקיאה מקרבה את סממני מזרח תיכון ומקעקעת עצמה מידי שבוע בטור במקומון.
ובכרך: ישיבות בתי הקפה נערכות על אודות מחירי נדל"ן מופקעים ומתובלות בהפגנות אלטע זאכן בשדרות ירושלים. האמון שתלינו בסופרים, הביטחון ששמנו בשביתת הסטודנטים, נמס כמו השלגים בקוטב. אפקט החממה רבותי, מגיע גם אלינו.
יישב התל אביבי הוותיק על ספסל בגן על שם כמוהו שמת, ויהרהר על החיים שהחמיץ.
ההכרה שסומכים עליו, שמישהו זקוק לו, נראתה לו בעבר כמשהו נפלא, שיכול להעניק משמעות ואולי אפילו אושר. הייתה לו תקווה לאמון עיוור ואינסטינקטיבי.
אך ברגע שהרגשת שהתרבות זקוקה לך באמת, אותה תחושה שהיתה בעבר נעימה כל כך, היא הפכה למעמסה, שהולכת ומשחיתה אותך לאט לאט. כך הסופרים הולנדים חיים את חייהם, אך פלמ"חניק בדימוס, תל אביבי מן השורה, זה האנטי- סוציאליזם בהתגלמותו.
מי מכם מתרפק על ערוץ אחד בלילותיו, מתנענע מול המסך לפי קצב הגיטרה של חנן יובל, בערב צוותא של שנות השבעים.
השחור לבן קיים בקונסטלציות אידיאולוגיות ומונע כך נראה, צעקה לשינוי חברתי.
[יוחלפו מנהלי התיאטראות לאלתר, יפוטרו עורכי העיתונים המקומיים]
מי יגלה לצועדים בשדרות רוטשילד, המוצצים קפה קפוא מכוסות פלסטיק ורודות שהאובססיה טיבה לגסוס. גם אני האמנתי פעם שכל התעניינות טוטאלית וכנה היא חולנית, וגם אני צעדתי בין כדורי הברזל בחולות. החיפוש אחרי החתיכה החסרה לא מסתכם בחיפוש אחרי אהבה, יש בתוכנו גם תקווה להשתייכות גיאוגראפית המתבטאת בשדרות העיר המתארחות.
כי כל תשוקה שבבסיס האובססיה, אשר איבדה בהדרגה מעוצמתה, לא תתממש לעולם וכדרכן של אובססיות גם לא תיעלם. משהו יישאר, משהו יזכיר לך מי רצית להיות פעם בתל אביב.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***