שטחים תמורת שלום אסייג

הצפייה אמש ב"כישרון או כישלון" עוררה בי תהיות חברתיות נוקבות של ממש סביב אתיקה ומוסר: כיצד ייתכן שמדורת השבט הקרויה "קשת" מצליחה לשדר ערב שלם של התעללות משולחת רסן במתמודדים, ובתוך כך, לצערי, גם בצופים. בה בעת שהתעורר בי הרצון להגיד ברכת הגומל לאחר ששרדתי את הקרוס בין כוכב נולד לבין התכנית המדוברת, תהיתי באיזה כישרון אני מחזיקה שהיה מאפשר לי להגיע לפלא הטלוויזיוני שנולד.

אני לא עושה חיקויים של נינט מהבטן, לא מכניסה מסמרים לאף (ומשתדלת שלא לשום נקב אחר) ולא מנגנת על גפרורים, גם לא את "רוצה בנות". אורגנית היה יותר מדי עבורי. אפילו הבחור שטען שהכישרון שלו הוא לאכול 30 חתיכות של סושי בזמן שיא לא הרשים אותי. כשהוא יהיה בחורה עם תסמונת קדם וסתית שיחזור אלי, ונראה אם נשאר לו, כמוני, עוד מקום לבננה לוטי.

לעומת זאת, אני יודעת לעשות שפגט, לפזול בכל עין בנפרד, יש לי פטיש לנעלים יפות והתמכרות לטיפות אף ולעיתים למשככי כאבים על בסיס איבופרופן. עם הכשרונות שהיו שם אתמול, יש מצב שכל אחד מהכישרונות היחסיים שלי היה מספיק בשביל להעלות אותי לגמר.

התכנית אמש ניסתה להיכנס להיכל התכניות המודעות לעצמן עד כאב, ובמקרה הזה קצת מעבר לו. משפטים הומוריסטיים עתירי פאתוס כמו "עשית היסטוריה, עלית לגמר שלנו", אחרי משהו כמו 12 דקות של תכנית, משל השירה מהבטן היא לפחות נפילת הבסיטיליה, לא עושים את זה מצחיק, מודע לעצמו או חדשני. זה נראה כמו איחוד לא קדוש בין מועדון לילה, כוכב נולד והתור לקופת חולים.

הודיתי לאלוהים על חסדים קטנים בדמות מאור כהן החצ'יך ההורס ורותם סלע (גם כוסית וגם מצחיקה, תעשי לי ילד), כי להשאיר אותי לבד עם שלום אסייג וטל ברמן היה גובל בייסורי מוות עלי אדמות. בעוד אסייג מתחרה עם הבחור שמכניס מסמרים לאף למי יש זין יותר גדול (בספר התורה זה קרה באמת), תהיתי ביני לבין עצמי למה לא הגלו את ים ההומור הזה לאי שאליו הגלו את שבי זרעיה יחד עם כל בדרני שנות ה-90'. על ברמן פשוט ריחמתי, הצבי ישראל על במות ערוץ 2 חלל, איך נפלו גיבורים.

ואני מצטערת, גם אני כמו התכנית לא יכולה להימנע מקלישאות: כישרון או כישלון? כישלון, כישלון.


"כישרון או כישלון" בהנחיית שלום אסייג וטל ברמן, ימי שבת, 22:30, ערוץ 2