וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האדומים אוכלים ת'לב

איל רוב

27.5.2007 / 13:44

אחרי שתיקה של שש שנים מוציא רדמן, פעם האיש הכי מצחיק בהיפ הופ, אלבום שבעיקר מעציב את איל רוב

קצת עצוב לשמוע מה נהיה מאחד האנשים מצחיקים בהיפ הופ. כי היפ הופ, בניגוד לסגנונות וותיקים ממנו, לא נותן להרבה אנשים להפוך לווטרנים משפיעים, שיכולים להחזיק את המייק גם אם מזמן עברו את השלושים ויש להם להגיד עוד משהו. זה חייב להיות מישהו בסדר גודל של ד"ר דרה, וביתר שאת, ראקים - נזר בריאת ההיפ הופ - כדי שאשכרה מישהו גם יחכה למוצא פיהם. תודה לאל לאנשים הטובים והלבנים של אירופה שאוהבים להחזיק בחיים מוזיקה שהשחורים ויתר הקניינים האמריקנים איבדו מזמן את העניין בה. תשאלו את מאסטה אייס, ביג דאדי קיין, גורו, דה לה סול, כל אחד מחברי הוו-טאנג ואחרים. יותר מדי אחרים וטובים, שסוגרים קופה וחיים רק מהופעות נוסטלגיות באירופה. ואם זה היה מספיק טוב למיילס דייויס בזמנו, זה כנראה יהיה טוב גם בשביל רג'י נובל, איש נחמד, אבל מה, די עצלן.

ב-98' הדולרים התחילו להיכנס ביגטיים להיפ הופ ורד היה עסוק עד מעל הראש. רדמן היה חם. חם כמו ג'סיקה אלבה בפרסומת לאי בקוסטה ריקה. רג'י האדום, הפ'אנק דוק היה השם הנכון לקרוא לו במידה וקוראים לך כריסטינה אגילרה ואת רוצה להתלכלך קצת לקראת האלבום החדש. רדמן היה בכל מקום. יחד עם מת'וד-מאן, ברוב המקרים, אך גם לבד. המפיקים החמים של אז (רוקויידר, טראקמאסטרס הוריקן ג'י ואחרים) עמדו אצלו בתור כדי שיושיב את הפלואו הנחוש והמאד-מאוד מצחיק שלו, ויהפוך את הביטים למכונות מייצרות דולרים. רד היה האיש הכי מצחיק בהיפ הופ עם ליריקס ששואבים מקורות השראה מקומיקס, טיפוסי ניו-ג'רזי מפוקפקים ומהירי חימה וגראס. אלוהים אדירים כמה גראס. רדמן עוד הוציא ב-2001 עוד אלבום אחד לפני שהתפזר בעשן של תפקידים בסרטי קולג' שחוטים וזניחים כמו רימייק ל"How High" של צ'יץ' וצ'ונג עם מת'וד - וסדרת טלוויזיה שנתפרה למידותיהם (שניהם בטח מצטערים על המהלך הגרוע הזה) והשקיע פחות ופחות במוזיקה. בערך באותן שנים המחיר של לודקריס התחיל לעלות. לודה לקח לרדמן את הפלואו והווייב ופשוט עשה אותו הרבה יותר טוב.

רד אלינו

שש שנים אחר כך ורדמן מוציא את "Red Gone Wild", אלבום חדש שנשמע, וכאן מגיע החלק העצוב, הכי ישן שיש. גם בזמן בו המרחקים, גם אלו הנוסטלגיים, הולכים ומתקצרים, נראה לי קצת מוקדם לקאמבק את הסאונד של 98', וטיפה מאוחר לקמאבק של האיש שאף פעם לא מיהר לשום מקום. אולי זה דאף ג'אם, הלייבל שהקפיא את האלבום, אבל משהו מרגיש לא נוח בהאזנות לאלבום המאוד ארוך (רדמן, איך לא) הזה.

ההיפ הופ התהפך שבע פעמים מאז "Malpractice" האלבום האחרון שהוציא, אבל לרדמן זה לא משנה. הלירקיס עדיין מטופשים להחריד ומחייכים, אבל אתה חייב להיות מעל גיל 27 כדי להבין על מי הוא מדבר (ג'ון מק'ליין, רוזי פרז ושאר גיבורי אייטיז); הביטים ממשיכים להיות נסמכים על הפ'אנק, בעיקר הליין באס הזה, לפני שהפך לבאסה ורדמן, נותר רדמן. עדיין חולה על התחת של הצמחים שלו, מעשן אותם כל היום, מסתובב בשכונה ומקבל כבוד, מחזיר מפיקים נשכחים (קלארק קנט, אחד שעשה ביטים לראשון של ג'יי-זי וביגי מתארח כאן בהופעה נדירה) והצחוקים שלו נשמעים קצת חורקים בשמיעה רצופה (23 קטעים עם יותר מדי סקיטים, כרגיל אצל רד).

למה אחרונים תמיד בסוף?

באופן טבעי הקטעים הטובים נמצאים בהתחלה, אחר כך מגיעה פאוזה של הפילרים היותר טובים, אחר כך עוד שיתוף פעולה עם תותח (סנופ ונייט דוג כאן, בשיר נורא ואיום, נחשו לבד מה נושאו) ואחריהם נותרים הפילרים הממש גרועים. עוד אלבום היפ-הופ , אתם יודעים. טימבלנד נתן לו בונבון של ביט כדי שרדמן יעשה ממנו בונבוניירה למועדון. "Put It Down" עובד טילים, אפילו הקטע של סקוט סטורץ' (שמתחיל להימאס עם חיקויי הטימבו שלו) עושה נעים, פיט רוק מפניק בעוד קטע שמזיז את הצוואר מעצמו ורוקווידרלפי צריך לדעתי לקבל בחזרה את הכבוד שלו. שמות כמו ביז מרקי, אריק סרמון, קית' מארי וכל חבורת ה-Gilla House מופיעים כאן מדי פעם ומזכירים נשכחות. מתו'ד כמובן מציל כאן את חרפת שיר הגראז' עם סנופ ומביא איתו את הרוקוס ל-"Blow Treez" אחד מהשירים הטובים באלבום שדוגם - כמה שחוט ככה טוב - את "Sun Is Shining" של בוב מארלי.

בסופו של יום, ישנה תחושה של מזון לעוס. מן תחושה שמעלה לך סוג של טעם, נגיד חומוס מפעם שאתה זוכר ממש טוב ופתאום, שש שנים אחרי, אגב שיטוט סהרורי, מסטול מהתחת, אתה נתקל בו במדפי הסופר השכונתי. רק שהפעם הוא ארוז בקופסא, מגיע באיחור ויש בו יותר מדי חומרים משמרים. ברור שתיקח, איך לא? רק אל תתפלא שאחר כך תקלל ותגיד שבחיים לא תעשה את זה.

אז נכון שלמרות ש-"Red Gone Wild" הוא לא בדיוק אלבום שפורץ כיוונים חדשים נועזים ופרועים, לאן שלא תסתכלו תמצאו אלבומים הרבה יותר גרועים מזה. הרבה יותר. זה מה שרדמם אוהב וזה מה שהוא יודע לעשות, לרע והאמת גם לטוב. רק שאצלו הישן והטוב נשמע קצת עצוב, כשזה יוצא עכשיו באמצע 2007.

רדמן, "Red Gone Wild" (הליקון/דף ג'אם)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully