קול הקמפוס

אחרי בליץ האלבומים של פסח, לובשים מנהליהם של אמני המוזיקה הישראלית לבן חגיגי: זו עונת ימי הסטודנטים, בהם כל ממזר שאי פעם מילא מועדון בת"א, מלך. במסווה של הופעות במחיר זול על הדשא עם כוס בירה, מתכסים הקמפוסים בדוכנים צבעוניים עד כדי אפילפסיה, ושהמינוח שיווק אגרסיבי בשבילם הוא אנדרסטייטמנט כמו לקרוא למקדונלדס חנות נישה. כך, במשך שנים, ימי הסטודנט נשארו נקודת האור בחייהם של הסטודנטים אוהבי מוזיקה ישראלית, שמקבלים במחיר אפסי גם מוזיקה יחסית טובה, וגם הזדהות מהציבור הדומה להם ביותר: הרוק הישראלי.

ימי שביתת הסטודנטים הצולעת היא הדוגמא החזקה ביותר לקשר הגורדי והעצוב בין שתי הקהילות היחידות שבכוחן ההיסטורי לבצע מהפיכה, אבל בישראל הן מוכות על ידי ממשלות ציניות, שמורכבות מכסף ואינטרסים פוליטיים, ולא משנה אם קוראים להן גלגל"צ או אהוד אולמרט. גם הסטודנטים וגם המוזיקאים הישראלים לא באמת "ישרפו את המועדון" בכדי לקבל את מה שמגיע להם, קרי תקציבים ממשלתיים, והשביתה האחרונה הוכיחה זאת באופן חד משמעי. ולא, גם התמונות החזקות לכאורה של השביתה האחרונה לא הצליחו לשנות את התדמית הפסיבית של ציבור הסטודנטים הישראלי, שכנראה ניצל את הסבלנות המתקצרת של משטרת ישראל, ורץ לעבר האלות כמוצאי שלל רב.

מיותר לציין שמלבד שלושה אמנים בבאר שבע, לא היו בדיוק הופעות בהתנדבות למען המאבק. לרוקרים הישראלים יותר דחוף לשיר על המצב בקונגו. מאותה סיבה שמחאת הסטודנטים לא התרוממה לכדי סחף לאומי (ולראיה, כמה אחוזים מהציבור יודע מהי וועדת שוחט), כך גם מצב המוזיקה הישראלית בנגזרת הדיסטורשן יישאר לעולם תחום בין המועדונים והפאבים.

פראיירים, אמרו את זה קודם לפני, לא מתים אלא רק מתחלפים. ואכן, זה באמת לא משנה לאף אחד: ארגוני הסטודנטים, כמו הרוקרים הישראלים נתפסים כטיפוסים אגוצנטריים, שייצאו לרחוב בגלל שכר הלימוד שלהם אבל לא למען הנכים, כמו שהרוקרים הישראלים ברובם משתדלים מאוד לא לצאת מתל אביב מוזיקלית ופיזית. במקרה הטוב הם מוכנים לבטל הופעה בצפון ארבע שעות לפני פתיחת השערים מבלי להודיע לאף אחד. את הכסף הם יעשו ביום הסטודנט, לקול מצהלותיהם של 70 אחוזים תלמידי תיכון, ושלושים אחוזים של סטודנטים שמחפשים סטודנטיות למרתון לימודים לקראת מבחני הסמסטר.

בימי הסטודנט של ימי שביתת הסטודנטים, שהיו אמורים להתבטל מתוקף מדיניות של מאבק חסר פשרות, המוזיקה הישראלית והסטודנטים התבזו דווקא במה שהיה אמור להיות המגרש הביתי שלהם, והם עשו זאת מול שלט חסות ענק של פיצה מטר וקהל מנומנם שמחפש נדבות של אמנים קשי יום, במקום להתאבד על מה שמגיע לו: לימודים שווים לכל נפש ועזרה ממשלתית בפיתוח התרבות. ומי שחלם על שלום חנוך או אפילו הדג נחש מניפים גיטרה וצועקים לעלות על ירושלים עד שעשן שחור יקיף חומות העיר ושכר הלימוד ירד, יצטרך לחכות לסמסטר הבא.

לכן זה לא באמת חשוב האם הסטודנטים קיבלו את טיוטת ההסכם המתהווה בינם לממשלה (הדבר הכי קרוב לכתב כניעה שהם יכלו לחלום עליו, שלא מבטיח להם את הדבר הבסיסי ביותר:ביטול ועדת שוחט), או האם כוכב נולד תרד מהמסך בבושת פנים בעונה הבאה. בבסיסה של כל תרבות נגד המורכבת מצעירים אמורה להימצא איזושהי תכונת נגד, התרסה, אנטי, משהו; אבל הסטודנטים ומרבית הרוק הישראלי לא היו בתור כשאלוהים חילק את המרדנות, את הסבלנות להתבוסס בביצה של המחאה עד שהאויב ימצמץ ראשון. בספרו המצוין "דלדולה של הרוח באמריקה", בוחן בקצרה אלאן בלום את משבר האיכות של הסטודנטים האמריקאים בהקשר המוזיקלי שלה. "כל עוד אוזניות הווקמן על אוזניהם (הסטודנטים), אין הם יכולים לשמוע את המסר של מסורת התרבות.ולאחר שימוש מתמשך, כאשר הם מסירים את האוזניות, הם מגלים שהם חרשים".

כבר ב-1989 בלום סיכם מצוין את הנושא הזה, רק שההקבלה הישראלית קשה בהרבה - יותר משהסטודנט הישראלי מתקשה לקלוט את המסר של תרבות הנגד, מתקשה הרוק הישראלי להשמיע לו אותה. ולכן הם ילכו ביחד להפסד נוסף, עד המלחמה הבאה, שתסתיים גם היא, קרוב לוודאי בתבוסה.