השאלה הראשונה צריכה להיות - האם נעמי רגן היא סופרת אמריקאית או ישראלית? על פניו, מדובר בסופרת ישראלית. מתגוררת בירושלים ומרכזת את מאמצי הכתיבה שלה לקהל יעד ישראלי. אולם רגן כותבת במקור באנגלית, ורק לאחר תרגום ועריכת תרגום, יוצא הספר לאור בעברית. נופיה ונושאיה של רגן הם המשפחה היהודית באמריקה. עולם המושגים שלה, המנגנונים האטימולוגיים שלה, כולם נגזרות של תת תרבות (הקהילה היהודית) בתוך האמריקנה הגדולה. אפשר לטעון כי מבין הסופרים הישראלים הכותבים על נושא הזהות היהודית באמריקה היא הבולטת והעקבית ביותר. אולם מבין הסופרים האמריקאים החגים סביב אותו ציר תוכן, רגן מדשדשת הרחק מאחור. פיליפ רות', סול בלו, ברנארד מלמוד, חיים פוטוק, כולם עושים זאת טוב ממנה.
ובכל זאת רגן מצליחה אצל הקהל הישראלי במידה רבה לאין שיעור מהחבורה הנכבדה שהוזכרה. ספרה "סיפור אמריקאי" (במקור באנגלית -CHAINS AROUND THE GRASS) יהפוך בקלות לרב מכר ויותיר את התמיהה: כיצד סופרת כה אמריקאית מצליחה אצל ישראלים? התשובה הרווחת (הקלה מדי והשגויה לדעתי) לשאלה זו נוגעת לעיסוקה של רגן בחברה הדתית/חרדית בארצות הברית ובסיפוק יצר המציצנות של הקורא לנעשה בתוככי קהילה אניגמטית זו. הסבר נוסף יכול להיות סמיכות הופעתה של רגן לאלו של מירה מגן, חנה בת-שחר ויוכי ברנדס, ומיצובן כקבוצת נשים דתיות הפונות לקהל חילוני, ובמיליותיה של אורלי קסטל-בלום - טרנד.
תשובה זו היתה טובה להסביר את הצלחתו של "ואל אישך תשוקתך", רב המכר הראשון פרי עיטה. אולם עם ההצלחה המסחררת של השניים שבאו בעקבותיו (וכאמור, "סיפור אמריקאי" זינק בקלות למקום השלישי ברשימת רבי המכר מיד עם הופעתו) קרס הסבר זה, בשל ההנחה כי אפיזודות, מוצלחות כמה שתהיינה, לא יכולות להיארך למשך ארבעה ספרים. מה גם שבת-שחר ומגן נכשלו בספריהן הבאים. כאן מדובר בתופעה.
בסופו של יום, הנחת היסוד למחקר סוד ההצלחה של רגן צריכה להיות שאכן מדובר בסופרת ולא בתופעה מו"לית. בניגוד לסופרים סדרתיים ישראלים אחרים המצליחים לכתוב רבי מכר - ועדיין לא להתקבל בשערי הקאנון - נעמי רגן עושה את המסלול המסובך והמורכב מכולם. היא פונה לקהל הישראלי מבעד לשלושה פילטרים (אמריקאיותה, נשיותה, חרדיותה) ועדיין מצליחה לחדור. צריך גם לומר יותר מזה - הצלחותיה מעידות על קהל קוראים קבוע, בסיס יציב של אוהדים, המהווה גרעין קשה של צרכני תרבות השומרים אמונים לעשייתה של רגן. עובדה זו יכולה לדבר סרה באותה קבוצה, אולם היא גם יכולה להעיד על כוחה של רגן ולהתחיל להסביר את סוד ההצלחה של אשה חריגה זו בנוף הספרות הישראלי.
השאלה השנייה צריכה להיות - האם "סיפור אמריקאי" הוא ספר ראוי? התשובה על כך צריכה להיות "בהחלט". האם רגן עולה על חברותיה לקבוצת הנשים הדתיות? לטעמי, כן. לבד מ"כפתורים רכוסים היטב" למירה מגן, קשה להרהר באחד מספרי השלוש האחרות המשתווה באיכויות הפרוזאיות והאסתטיות שלו ל"סיפור אמריקאי".
"סיפור אמריקאי" (הוצאת כתר) מגולל את סיפורה (האוטוביוגרפי) של רגן, מילדותה בניו יורק, נצר למשפחה חרדית שמרנית ואדוקה, דרך נסיונותיה ומאמצי משפחתה להתגונן מפני תופעת ההתבוללות ולהדוף את גלי ההשפעה של התרבות האמריקאית על אורח חייהם היהודי, היוצר גלות בתוך גלות. בתווך נותר רישומה של ילדות מאופקת, על רקע טרגדיה המתרגשת לבוא על הבית. רגן, במיטב המסורת, שולטת בעלילה ביד רמה, מתזמנת את הפוגותיה כהלכה ועושה שימוש נכון במינונים של רגש ודרמה. קורא שיחפש למצוא תהליך חישוף ארס פואטי יתאכזב לגלות שדווקא דמות האח היא זו המובילה את הספר, וההתייחסות לנטיותיה האמנותית של האחות אינה מורגשת. מבחינה זו מדובר בסיפור אוטוביוגרפי ולא במונוגרפיה.
השאלה השלישית צריכה להיות - האם "סיפור אמריקאי" צריך להיכלל בנשימה אחת עם יצירותיהם של רות, מלמוד, בלו ופוטוק? התשובה על כך צריכה להיות - לא. נעמי רגן אינה חלק מקבוצת התייחסות. היא אינה שייכת לקבוצת הסופרים היהודים האמריקאים - וממילא מציגה פרסקפטיבה שונה משלהם לגישת הגלות. שלהם אסקפיסטית ואינטלקטואלית, חילונית מאוד. שלה, מסורתית ויצרית, נקייה מקלישאות של "אידישע מאמא" ותעוקות פורטנוי. היא זרה גם לקבוצת הסופרים הישראלים - כמו גם לחבורת הנשים הדתיות - בתכניה העקביים להתרחק מנופיה של ישראל, בלשונה המתורגמת, בזרות בה היא מתקבלת על ידי הממסד הספרותי בארץ. נעמי רגן עוסקת ביצירת ספרות פרטית, קשה למיצוב וסכמטיזציה ומוזר מכל - מצליחה מאוד. התשובה לכך נעוצה, קרוב לוודאי, בהסברו של נבוקוב, עוד סופר גולה (שאגב, אימץ את לשון המקום - אנגלית) לכישלון הראשון של יצירת המופת שלו, "לוליטה". "כנראה שאנשים מחפשים בספרים סיפור טוב. לא יותר". כנראה שנעמי רגן מבינה זאת.
דוס באסטר
4.9.2001 / 9:42