משפחה בהפרעה

אחרי עשור מלא בעשייה טלוויזיונית ("מאש", "הכל נשאר במשפחה") וקולנועית (תור הזהב של הקולנוע האמריקאי עם קופולה, סקורסזי, דה-פלמה ושפילברג) חתרנית, נכנס ב-1981 רונלד רייגן לבית הלבן ונשא עימו בשורה של חזרה לערכי המשפחה המסורתיים. תעשיית הבידור לא איחרה להיענות לקריאתו של הנשיא. ב-1984 עלה לאוויר הסיטקום המייצג של העשור: "משפחת קוסבי". ביל קוסבי גילם את קליף הקסטבל: גניקולוג, בעל למופת ואב השנה. בניגוד גמור לבאנקרים, משפחת הקסטבל הייתה מושלמת – עשירה, מחונכת ומלוכדת. מדי פרק, אבא קליף פתר את הבעיות המינוריות של עשרות ילדיו, וקהל של מליוני צופים למד לקח חשוב. בזמן שהכלכלה של רייגן פירקה אלפי משפחות שחורות מהמעמדות הנמוכים, ההקסטבלים שימשו אות ומופת לאמריקה השבעה והלבנה.

קצת לפני סוף העשור החלה רשת פוקס לשדר את התשובה הצהובה לפנטזיה השחורה של קוסבי. "משפחת סימפסון" שחזרה את מודל המשפחה הזעיר-בורגנית של " הכל שאר במשפחה", אבל עובדת היותם מאוירים העניקה לגרונינג ושות' חופש יצירתי גדול בהרבה. כמו ארצ'י באנקר, הומר סימפסון – כנראה דמות הטלוויזיה הגדולה של המאה ה-20 – הוא פועל טיפש, שמן, וחדל-אישים. אלא שלא כמו באנקר, שנשאר תמיד המלך של טירתו, מפרק לפרק הפך הומר מפטריארך בלתי-מעורער לנטל, והסימפסונים הפכו למשפחה מטריארכלית, כאשר על מארג', ובעיקר על ליסה, לחלץ את הבנים מהצרות שאליהם קלעו. הומר עדיין מציל את המצב מדי פעם, ועל פני השטח, "משפחת סימפסון" שומרת על מראית עין של משפחה ממוצעת, אבל זרעי הפורענות ננעצו עמוק יותר באדמת ארה"ב עם כל "דואו!" מתוסכל: משהו עובר על המשפחה האמריקנית.

עשר שנים אחרי הבכורה של "משפחת סימפסון" עלתה לאוויר איש משפחה. למרות שעל פניה, "איש משפחה" נראית כמו חיקוי של "משפחת סימפסון" , היא מהווה, למעשה, את הצעד הבא באבולוציה של הסיטקום המשפחתי. יוצרי "איש משפחה" ירשו מאבא גרונינג את ההומור הסוריאליסטי, אבל דחפו את הנטייה הזו לקצוניות חדשה. אם יורשה לי להיות פלצני באמת לרגע, השבירו?ת העלילתית החריפה שמאפיינת פרק ממוצע של "איש משפחה", עם עשרות פלאשבקים וסטיות סיפוריות, משקפת היטב את מצבה הפרגמנטרי של המשפחה האמריקנית.

שהרי לעומת פיטר גריפין, הומר סימפסון הוא סוג של יאנוש קורצ'ק; גריפין הוא כבר מזמן לא אבא ולא בעל – הוא תינוק מגודל שמסור אך ורק לאיד המפלצתי שלו, ודוגמא אידיאלית של הצרכן הקפיטליסטי: קהה-חושים, רעבתן וקצר-רוח. בן המשפחה היחידי שמזכיר במידת מה מבוגר אחראי הוא בריאן, כלב מדבר עם בעיית שתייה. "איש משפחה" היא לא פחות ממסע צלב נגד נס קדושת המשפחה שמניפים השמרנים, וכנראה התוכנית הכי רדיקלית בפריים-טיים האמריקני.

הפטריארך האחרון שאעסוק בו שולט לא במשפחה, אלא במשרד. מצד אחד, "המשרד" הוא נצר לסיטקומים של שנות התשעים שברחו מהמשבר המשפחתי, במקרה הזה, אל מקום העבודה; מאידך, מייקל סקוט, מנהל סניף "דנדר-מיפלין" בסקרנטון, הוא ניצול ההתפוררות שעבר התא המשפחתי בעשרים השנים האחרונות. מייקל הוא איש בודד – המשפחה שלו, כמו זו של רוב הדמויות, נעדרת מהסדרה – ילד נצחי ודחוי שמחפש אהבה במקום הכי לא נכון – תאגיד מסחרי. בניגוד לקשרים השיוויוניים והלא מחייבים שאיפיינו את הסיטקומים של העשור הקודם, הסניף התאגידי הוא מוסד היררכי ונוקשה, ובמובן הזה הוא מהווה תחליף הולם לתא המשפחתי; מצד שני, המשרד האמריקני אמור להיות סביבת-עבודה אימפרסונלית, נקייה מהפגנות רגש לא ראויות. המנוע הקומי העיקרי של המשרד ניזון בדיוק מהניסיונות השלומיאליים של מייקל להפוך את מקום העבודה הסטרילי לחממה כמו משפחתית, בה הוא אמור לתפקד, בו זמנית, כאב הכל-יכול וכבן-הזקונים האהוב. בעיניי, "המשרד" בדרך להפוך לסיטקום המייצג של העשור הנוכחי, מכיוון שהוא משקף בצלילות כל-כך גדולה את תוצאות ההתנגשות הבלתי נמנעת בין התאגיד והמשפחה.

כל קומדיית מצבים שואבת את כוחה מאיזה דיסוננס בסיסי שתפקידו לחולל, מדי פרק, את המצבים הקומיים. קומדיות מצבים טובות הן כאלה שהצליחו להתיישב על פתחו של הר געש חברתי: הפעילות הוולקנית שלו הופכת אותן למרתקות ומאפשרת לקהל רחב להתחבר אליהן. לכן, בעוד דרמות הפעולה בראש טבלאות הרייטינג מעדיפות לספק לצופים גברים פנטסטיים – מג'ק באוור ועד דוקטור ג'ק – שמצילים את העולם פעם אחר פעם, דווקא הסיטקום מצליח לגעת בעצבים החשופים של אמריקה; הרי הומור טוב, כזה שמרעיד את הסרעפת, מרקד בדרך כלל על שפתיו של פצע פעור. אינני מאמין שהריאליטי חיסל את קומדיית המצבים; כל עוד סיטקומים טובים יצליחו לתרגם את השינויים הכואבים שעוברת החברה לעשרים ושתיים דקות של בידור, הם יישארו רלוונטיים.